תקשורת של אנטי-עיתונאים, טיוטה

"אנטי-עיתונאים" אני מכנה עובדי תקשורת שעוסקים בתחומים שלא הוכשרו להם, או שכתיבתם, דיווחיהם ועיקר פעילותם במדיה, נעדרת את רוב מרכיביה של תקשורת מקצועית ואיכותית. מן המוסכמות הוא שליבת העיסוק בתקשורת "חופשית" היא העיתונאות - מהותה, תפקידה, איכותה ודרכי השפעתה על אורח החיים המוגדר "דמוקרטי". לפיכך, המחלוקת הגדולה שיש לי עם התקשורת "החופשית" העכשווית, היא שרוב עובדיה הם אנטי-עיתונאים.

כמודל לרשימה זו שימש לי עיתונאי ותיק, סבר פלוצקר. ככתב ותיק לענייני כלכלה, הוא מרבה לכתוב בידיעות אחרונות, במיוחד במוסף "ממון", ושם גם אני מוצא את מרבית האלמנטים השליליים של התנהלות אנטי-עיתונאית¹, שלהם אני מייחד רשימה זו.

פלוצקר, ככתב כלכלי, נחשב בעל מקצוע טוב, ורוב החומר שכתב בתחום זה והגיע לידיעתי, נראה לי מקצועי ואיכותי. אולם, עיתונאים העוסקים בנושאים הדורשים התמחות ספציפית, כאשר הם עוזבים את תחום התמחותם, ומנסים להיות פובליציסטים, ולכתוב על מגוון נושאים שבהם אין להם מומחיות, ידע או יכולות מיוחדות, עשויים בנקל להיסחף לעבר הבנליות ולמחוזות שבהם ידיעותיהם, דעותיהם או הבנתם ממוצעים ואף פחות מכך או חסרי ערך-מוסף שראוי לו שיראה אור בכתובים תחת האצטלה המקצועית-עיתונאית המקורית.

ברור שכל אחד רשאי להתבטא באופן חופשי, ואם יש מי שמוכן להדפיס את הדברים, הם גם יראו-אור. אבל לא כל מי שמתבטא בכתב בעיתון, הוא גם עיתונאי טוב.

למעשה, סלע המחלוקת הנ"ל איננו מיוחד לפלוצקר, ומאפיין כותבים ומגישים רבים בתקשורת הכתובה והמדוברת. המשותף לכול אלה הוא שאצלם מטושטשים הגבולות בין כתיבה עיתונאית מקצועית - כתיבה שליבת התכנים והמסרים שלה מעוגנת בידע, התמחות וניסיון, והמסרים שלה נטולי הטיה אידיאולוגית, דעות קדומות, או אג'נדה פוליטית, כלכלית או אחרת. הם אינם עובדים בשירותו של גורם אחר מלבד הציבור, וחפים מרכילות, שמועות, מניפולציות ושיקולי רייטינג; אצלם הרייטינג יגיע כפועל יוצא מאיכות עבודתם.

אני מייחד רשימה זו לנושא הפער בין הרצוי למצוי במקצוע העיתונאות, מפני שהתופעה שעיתונאים, על-פי הגדרת מקצועם הפורמלית, ההופכים ביותר ויותר מקרים ואמצעי תקשורת לאנטי-עיתונאים, נעשית לחזון נפרץ במקומותינו; ולא נפקד ברשימה זו גם מקומם של ותיקים, מנוסים וידענים לשעבר.

מה שמאפיין עוד את האנטי-עיתונאים הוא אופי ורמת התגובות שלהם לביקורת על התנהלותם הקלוקלת. שני סוגי תגובות פסולים בעיני במיוחד. על קבוצה אחת נמנות התגובות המבקשות להקנות לגיטימציה ל"עיתונות חדשה", חסרת מסגרות וגבולות, חסרת מוסר ואחריות, חסרת בושה והתחשבות - שחצנית ומתנשאת. על הקבוצה השנייה נמנית עיתונאות מתעתעת, שאינה מדווחת מציאות אלא מנסה לחולל אותה, עיתונאות שקרית שמדווחת חצאי אמיתות, שתכלית כתיבתה היא סנסציות לשמן, ושעמדות אישיות, פרסום, או אג'נדות סקטוריאליות הם מוטיבים עיקריים המניעים אותה.

גם בבחינה זו מצאתי אצל פלוצקר מודל מטריד מאוד לאנטי-עיתונות החדשה. לפני מספר חודשים, לאחר שספג ביקורת על דברים שכתב בטורו בידיעות אחרונות, הסביר לקוראיו שהוא אינו מתייחס יותר לביקורת ציבורית ואינו מגיב עליה. הוא אומנם "כותב עבור הציבור" אבל לא מעניין אותו כיצד מתקבלים הדברים, או מה חושב הציבור על כתיבתו וכמובן גם על הדעות שהוא מביע בה. לכאורה מסקנה זו היא פרי ההשתלחות הציבורית ורמתן של התגובות, אולם פלוצקר אינו מעסיק את עצמו בשאלה מדוע הוא מחולל בציבור תגובות מסוג זה. לדעתי, על עיתונאי שהגיע ביחסו למקצוע ולציבור, למסקנה כה אבסורדית והפוכה לייעודו, לפרוש מכל וכל מכתיבה עיתונאית. סלבריטאות בעיתונאות, בדומה לרייטינג, צריכה להיות תוצאה ולא מטרה. אילו התבקשתי להציע דוגמה "קלאסית" להתנשאות עיתונאי בכיר ששכח שהוא אמור לשרת את "זכות הציבור לדעת", הייתי בוחר ב"גילוי-הלב" של פלוצקר כמודל לכלל: זאת לא תעשה!

יש בוודאי מי שיאמרו שעבר זמנה של "עיתונות טובה", שכיום "החיים קשים", "הדרישות שוחקות" ולא האמת או העובדות חשובים, אלא "מהירות התגובה", "הפרובוקטיביות שבדיווח" והיכולת לעורר סנסציה, שהם ליבת העיתונאות ומבחנה הראשי. וכן, גם ההישרדות בברנז'ה חשובה... . אם זו התפיסה, אזי חלק משלים לה היא הטענה ש"זכותם של עיתונאים ועיתונות "להתפרע" ושזהו הפרוש העדכני ל"עיתונות טובה". זכות להתפרע, להשתלח, לתקוף, לרמוז רמזים מפלילים ועוד כיוצא באלה, הם במשתמע גם המדדים העדכניים האולטימטיביים ל"חופש דיבור", לעיתונות "מתקדמת", ל"עוצמתה של הדמוקרטיה" ולעוד כהנה וכהנה סופרלטיבים, שאפילו דוקטורנטים מבינים שהם חסרי-שחר.

האמת היא שעיתונות טובה - שוחרת אמת, אמינה, מאוזנת, מקצועית, אנליטית, אחראית וחסרת-פניות ואג'נדות - היא אכן נשמת אפה של הדמוקרטיה. רק עיתונאות כזו זכאית לכל הכבוד והזכויות שהציבור והמחוקק נדרשים להעניק לה ומעניקים לה, על שום היותה "כלב השמירה" של הדמוקרטיה ושמירתה "על זכות הציבור לדעת". מאידך-גיסא, עיתונות שסרחה, ובמיוחד כזו שמקדשת את ההסתאבות במצח נחושה, היא אויבתה הגדולה של הדמוקרטיה כשם שהיא יריבתה הקשה ביותר של העיתונות הטובה.

אחד מתפקידיה החשובים של העיתונות הוא לגשר בין המציאות, ובכללה מעשי הממשל, לבין הציבור הרחב. לרשותה עומדים כל הכלים לכך וזהו תפקידה הבלעדי. כאשר היא מבצעת אותו בנאמנות ובמקצועיות, היא תורמת תרומה רבה ומגוונת לידיעותיו והשכלתו של הציבור בנושאים שונים שאין הוא יכול להגיע אליהם בדרכים אחרות, ומשביחה את כושר החשיבה והשיפוט שלו. הואיל ודמוקרטיה מושתתת על מעורבות ציבורית בתהליכי הבחירה וההחלטה הקבוצתיים או המדינתיים, הרי שעיתונות טובה, ורק כזו, היא נכס לדמוקרטיה.

על-כן, מצער מאוד לראות שבעיתונות העכשווית הולכים ומתרבים המקרים שבהם גם בארזי-הארזים נופלות שלהבות המכלות את ליבת ערכם ומיתרות את תרומותיהם. עיתונאים אינם מטיפים בשער ואינם מחנכי הציבור. עיתונאים הם מקורות מידע לציבור ומשרתיו וכאשר הם עושים עבודתם נאמנה, הם יכולים תדיר לשמש גם מראות, מהן נשקפים לציבור מעשיו ודרכיו.

מטרידה לא פחות היא העובדה שלצד הסתאבותם של "הארזים", השלהבת אוחזת גם באזובי הקיר כבר משלב מוקדם של קבלתם לעבודה. כאשר הקריטריונים החשובים לבחירתם, ככל הנראה, הם המהירות והגמישות בה יתאמו עצמם לברנז'ה הנגועה השלטת כיום במדיה שלנו.

מלבד העברת מידע לציבור, אחד התפקידים של עיתונאות טובה הוא בקרה חברתית קונסטרוקטיבית ומגוונת - חשיפת תופעות שליליות בחברה ובמערכות הממשל, בין אם מקורן במקצועיות ירודה (אי-התאמה אישית), כשלי ניהול ובין אם בשחיתות. אולם, אסור שמטרת החשיפה ואופן הצגתה יהיו מוטי-שיקולי-רייטינג וריווחי בעלי-השליטה בענף, בין אם הם אנשים פרטיים ובין אם נציגי הממשל.

עליהם להיות מונחים על-ידי המחשבה שחשיפת כשלים מכוונת בראש וראשונה להניע תהליכי תיקון, ולא לצלוב בצדק או שלא בצדק את האחראים האמיתיים או המדומים לכשלים. הענשת עבריינים היא תוצאה ולא מטרה ראשית, ולא כל טעות היא תולדה של עבירה מקרית או מכוונת. הציבור מספיק נבון בכדי להבין מתי עליו להסיק מסקנות פוליטיות מכשלים שנחשפו. אסור לתקשורת להיות "הבלש", "השוטר", "הפרקליט התובע" ו"השופט" בעת ובעונה אחת. אל לה לנהוג כדיקטטורה תודעתית בדומה לדיקטטורה המשפטית של מערכת המשפט שלנו, שמנסה להיות מחוקקת, שופטת, מגדירה את גבולות סמכויותיה וממנה את "נאמניה". זו איננה דמוקרטיה. עיתונות שמנסה להתחרות בכל מערכת אכיפת החוק ולהחליפה בחיקוי עלוב מטעמה, חורגת מתפקידה ומציבה סימן שאלה חמור על עתידה.

הציבור אינו טיפש, ובמיוחד בעידן הרשתות החברתיות, נהנה הוא גם "מחכמת המונים מוגברת". הציבור מבין היטב אילו אינטרסים "דוחפים" תקשורת רעה, ומצביע ברגליים או בתגובות חריפות ברשתות החברתיות; בבוא היום ייתן לכך ביטוי גם בבחירות. מול גורמי התקשורת הרעה אין לו כלים דמוקרטיים שאותם הוא יכול להפעיל באופן שוטף נגד שירוך דרכיה ונגד העיתונאים המשרתים אותה.² דווקא משום כך צריכה התקשורת לגלות רגישות, זהירות ואחריות, לבל תאבד את הבסיס הרחב של אמון ותמיכה ציבורית יסודית. הסתייגויות שצוברת התקשורת הרעה בתודעת הציבור, יבואו לידי ביטוי בערוצים אחרים, לעיתים מפתיעים באופיים ובעוצמתם.

אם תמשכנה המגמות הנוכחיות, יחריפו יחסי חוסר-האמון וחוסר ההערכה של הציבור לתקשורת המוסדית ולעיתונאים המייצגים אותה. לכאורה, משיגה העיתונאות הרעה כיום את עוצמת הסלידה הציבורית מן הממשל והפוליטיקאים. אולם, מעניין לשים לב להבדל בשורש הסלידה מול שני גורמים אלה: מול הממשל - היחס הוא תולדה של אי-עשייה מספקת בשרות הציבור; מול התקשורת הוא תולדה של עשייה מוטת-אג'נדה מופרזת של זלזול בציבור. ככל שמרכיבי האנטי-עיתונאות יהיו יותר דומיננטיים בתקשורת הבסיסית שלנו, ככל שההסתאבות התפקודית העיתונאית תשתווה או אפילו תעלה על השחיתות הציבורית שאותה היא אמורה לבקר ולהעריך, כך תאבד העיתונאות את מעמדה וזכויות-היתר שנתנו לה בשם ולשם השמירה על הדמוקרטיה; כאמור: הציבור אינו טיפש.