השופט אטדגי יונה בבית משפט השלום בתל אביב דחה את טענות עורך הדין ירון בר-אל שביקש צו הצהרתי לפיו חלה תקופת התיישנות על עבירות תנועה שביצע בשנים 1997-1998, וקיבל את טענת המדינה כי על המבקש לשלם את סך 10 הקנסות שהוטלו עליו בתקופה זו מאחר ולפי החוק מדובר בעבירות שזמן התיישנותן מגיע לכ-10 שנים ולא לכ-3 כפי שטען המבקש.
המחלוקת בין הצדדים היתה סיווג העבירה. המבקש טען כי המדובר הוא בעבירה מסוג עוון, שתקופת התיישנותה הינה כ-10 שנים, ואילו המדינה טענה כי העבירה היא מסוג חטא שתקופת התיישנותה היא כ-3 שנים.
לפי החוק עבירה מסוג עוון תושת כאשר סכום הקנס גבוה מ-12,900 ש"ח. עורך הדין הסתמך על פסק הדין בעניין גבאי, שם נפסק כי לעבירות תעבורה יש סכום קנס קבוע, כך שסכום הקנס לא ניתן לשינוי. לכן טוען המבקש כי מכיוון שסכום הקנסות נשוא המחלוקת מגיע לכדי 5000 ש"ח, הרי זו עבירה מסוג חטא.
בית המשפט חלק על ההחלטה שניתנה בגבאי, והסתמך על פסק דין בעניין סאלמה שניתן מאוחר יותר, לפיו גודל הקנס אינו קבוע כיוון שעל-פי החוק לבית המשפט יש אפשרות להגדיל את גודל הקנס.
לפי קביעת השופט, אין זה משנה אם נאשם הורשע מכוח תשלום קנס או מכוח הקבוע בחוק, אם לא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט, ובין אם ביקש להישפט והורשע. מטרת הקנס הינה לקבוע את גובה הקנס מחוץ לבית המשפט, אך גובה העונש יהא תמיד העונש המירבי שבית המשפט יכול להשית על הנאשם.
למסקנה זו הגיע השופט לאחר שקבע כי האבחנה בין סוגי העבירות תעשה בין עבירה בה ניתן קנס גבוה או נמוך משיעור הקנס שניתן להטיל על עבירה שעונשה קנס, ולא בין עבירה שנקבע או לא נקבע לה סכום.
לדידו של השופט, אם האבחנה לא תעשה כך, התוצאה תהא שנאשם שירצה לשלם את ברירת הקנס - תהא עבירתו חטא, ואילו לא ירצה לשלם ויפנה לבית המשפט - תהא עבירתו עוון. כך ייווצר מצב בו הנאשם הוא שיקבע את גורל התיישנותה של העבירה שביצע.
סיבה נוספת לדחיית טענותיו של המבקש היתה חוסר נקיון כפיו מאחר והמשיך לעבור עבירות תנועה נוספות וצבר קנסות שטרם שולמו בתקופה שלאחר התקופה הנידונה, כאשר המדובר הוא בעורך דין.
מאחר ונידחו טענותיו של המבקש הוא חויב בתשלום של כ-5000 ש"ח, כשווי הקנסות שצבר.
