אומרים שאותה סטודנטית שנה א' מבצלאל השתעשעה לתומה בתרגיל פוטושופ; כך נוצר הפוסטר שמדמה את ביבי כבן דמותו של אובמה עם חבל תלייה מול פרצופו (Hope or Rope). באמירה זאת בולט מסר בסגנון אפולוגטי. כמקובל לאחרונה במקומותינו, וחבל. האם אנחנו מתקפלים מול איומי הממסד? מהו הגבול בין מחאה פוליטית והסתה?
לשקף עמדה באמצעות אמנות
את המסר המיתמם על הסטודנטית והתרגיל בפוטושופ מצאתי במאמר האחרון (18.12.2016) שפורסם בהארץ, בנוגע לפרשת הפוסטר של ביבי בבצלאל. לאור ההתרחשויות האחרונות והתערבות המשטרה בפרסום הפוסטר, נשאלת השאלה מה קרה לנו? הסגנון האפולוגטי הזה נראה רע. האם אנו זקוקים בדחיפות למורה נבוכים בכדי להבין האם המייצג שנתלה בבצלאל הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?
התשובה היא שלילית. למעשה, כל סטודנט הלומד אמנות ברמה של 3 או 5 יחידות ובמוסד אקדמי עובר הכשרה מקיפה על מהותה של אמנות כמשקפת הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה הלכי רוח ביקורתיים ומחאה פוליטית. תוכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך - אמנות - תוכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). המטרה הכללית של התוכנית מוגדרת כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התוכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן" (מתוך המבוא).
זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך רשימת יצירות מרחבי העולם, שנעשו מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כאמנות מחאה. הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראלים. למרות שמדובר במחאה פוליטית, המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא
חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה, אלא מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים בעיקר ומציין שיצירות אלו שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים. הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו. עיון נוסף במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית". על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.
התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של
פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה הגיב האמן להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על-ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה הפכה לסמל של התנגדות למלחמה שתוצאותיה הן הרס וחורבן ותו לא.
זווית ראייה
השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירה המביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון, בעיירה הספרדית פוארטה דל סול שבפאתי מדריד. היא נעשתה שש שנים לאחר מעשה, והיא חלק מסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה במאי 1808 כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת מבטא היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל זווית הראייה, המציגה את פניהן של דמויות האזרחים ואת החיילים מגבם. הבחירה האמנותית להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים יוצרת מיד הזדהות עמם.
יצירתו של אז'ין דלקרואה, "החרות מובילה את העם", מתארת את מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה לשלטון את לואי פיליפ אל כס המלכות. דלקרואה מתאר בציור את המנצחים בשם ה"חירות" הרומסים ברגליהם את גופות המתים, המובסים. בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החרות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.
יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר - פוסטר שמציג את
אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל - מצורפת הערה: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו" (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine - AIZ).
שני אמנים ישראלים נכללים בין הדוגמאות שמביא המסמך של משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שניהם כאחד עוסקים במחאה פוליטית ומביעים באמצעות יצירותיהם מחאה נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו. האחד, יגאל תומרקין. תומרקין יצר פסלי מחאה רבים. רובם מוצגים בשטח, כמו ביפו, שם הוקצה ליצירותיו שטח על-ידי עיריית תל אביב. פסל הברונזה של תומרקין מבוסס על ספרו של
משה שמיר "הוא הלך בשדות".
האמן השני שהמסמך מביא כדוגמה לאמנות מחאה בישראל, הוא מיכה קירשנר - צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשבים למובילים מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלשתינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. למרות זאת, לא יצירותיו לא הוחרמו. אדרבה, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמה התצלום של עיישה אל קורד שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלשתינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס. אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על-ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.
גבולות של אמנות פוליטית - תהייה ומסקנה בצידה
תהייה: לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל. האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית מבצלאל שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.
מסקנה: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר של היטלר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון מהם קווי הדמיון בין תגובת הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי והסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי הקשר או אישיות.
