המשימה שמקבל על עצמו היום (1.1.17) השופט דוד רוזן נראית בלתי אפשרית: לבצע ביקורת אפקטיבית על הפרקליטות ועל התביעה המשטרתית. רוזן מקבל נציבות מקוצצת, אולי אפילו מסורסת, שבגלגליה נתקעו מקלות רבים. אבל אולי דווקא רוזן הוא זה שיצליח להוציא מים מסלע.

הנציבות תתקשה מאוד לבצע את תפקידה בשל שתי סיבות עיקריות. האחת: היא אינה רשאית לבדוק את שיקול הדעת המקצועי של המבוקרים. הפשלות והמחדלים של הפרקליטות והמשטרה נובעים כמעט תמיד משיקול דעת לקוי. לא מדובר על שחיתות, לא מדובר על חשבונות אישיים. אפילו כאשר פרקליטים משבשים הליכים - ראו פרשת תצהירו של חן קוגל - הם יכולים לטעון שחשבו שזו הדרך המקצועית הנכונה. כל פרקליט וכל תובע יוכל להעלות את נימוק "שיקול הדעת המקצועי", ואז תועבר הסוגיה לפתחו של אביחי מנדלבליט - העומד בראש המערכת, ושאינו יכול להיות חסר פניות.

השנייה: העברת הביקורת המערכתית לגוף ביקורת פנימית חדש שיוקם במשרד המשפטים. נניח בצד את העובדה ששוב הפרקליטים יבקרו את עצמם באמצעות גוף שממצאיו לא יפורסמו ברבים, ונעסוק בהשלכות הדבר על נציבות הביקורת, הרשאית לקיים רק ביקורות פרטניות. כל פרקליט יוכל לומר: זה לא אני, זו המערכת. למשל: לא אני עיכבתי החלטה במשך שנה; זה עיכוב שנובע מצורת הפעילות המערכתית. לא אני סירבתי למסור חומר חקירה; זה סירוב שנובע ממדיניות הפרקליטות/התביעה. לא אני החלטתי לא להגיש סיכומים בכתב; זו הוראה שקיבלתי מלמעלה. (ואגב: מן הסתם כאשר תהיה ביקורת מערכתית, יטענו המבוקרים שהבעיה אינה במדיניות אלא ביישום הפרטני).

שקד התחננה שהוא יסכים

שני אלו הם מכשולים שנקבעו בחוק לפיו הוקמה הנציבות, וקשה לראות כיצד רוזן יתגבר עליהם. אבל, וזהו אבל גדול, יש לרוזן כלים שלא היו להילה גרסטל, שהקימה את הנציבות ונלחמה על סמכויותיה, עד שהוכרעה בידי המאבק האישי המלוכלך והשקרי שניהלו נגדה שי ניצן ולימור פלד.

קודם כל, איילת שקד התחננה בפני רוזן שיקבל על עצמו את התפקיד; היא עצמה אמרה זאת. שקד לא יכולה להרשות לעצמה עוד נציב שיתפטר במשמרת שלה, ודאי לא מי שהיא עצמה השקיעה הרבה שעות בשכנועים עד שנאות לקבל על עצמו את התפקיד. נכון שלא על כל דבר שוברים את הכלים או אפילו מאיימים לשבור אותם, אך ברור שהאפשרות הזאת תרחף באוויר. אם רוזן יבוא לשקד ויבקש לשנות את החוק, היא תתקשה לנפנף אותו.

שנית, רוזן הוא אדם חזק מאוד והכללים לא ממש מעניינים אותו. כך הוא ניהל את משפט הולילנד, וחשוב לזכור שבשורה התחתונה - הכרעותיו הפכו לחלוטות. "אתה חושב שזה מזיז לו?", אמר אדם שמכיר אותו היטב, כאשר נשאל על המגבלות שקובע החוק. אם רוזן יחליט שהוא בודק - הוא יבדוק. מובן שהחוק מחייב אותו, אבל חזקה עליו שימצא דרכים יצירתיות כדי לאתר את הפרצות דרכן יוכל להיכנס.

רוח גבית מבג"ץ

שלישית, לרוזן יש היכרות רבת שנים עם מנדלבליט משירותם הצבאי, והוא התבטא עליו בהערכה רבה. רוזן רואה את מנדלבליט כאדם ישר, שלא ימנע ביקורת רק משום שהוא יכול לעשות זאת או כדי להגן על הפרקליטים הכפופים לו. לכן, בסביבתו של רוזן מעריכים שמנדלבליט לא ישים רגליים ולא ימנע ביקורת בנימוק של "שיקול דעת מקצועי".

רביעית, רוזן קיבל רוח גבית חד-משמעית מבג"ץ, אשר התיר לפרסם את הדוח על היחסים בין הפרקליטות לבין המכון לרפואה משפטית. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות הביקורת, דווקא על הפרקליטות, ואף תהה מדוע בעצם לא יפורסמו שמותיהם של המבוקרים. רוזן יכול לשלוף את הכלי הזה: לא סתם אחריות אישית, אלא כזו שיהיו לה שם ופנים.

חמישית, וקשור לנקודה הקודמת: רוזן הוא פליליסט, בניגוד לגרסטל שעסקה בעניינים אזרחים ומינהליים. איש לא יתפלא, אם הדוח שהוא יפרסם על המכון הפתולוגי, יהיה עוד יותר קשה מזה שהכינה גרסטל. הוא מכיר את הנושא, אולי אפילו ימצא מקרים שידברו אליו במישרין, הוא יודע מה המשמעות של חוות דעת מוטות. כדאי גם לזכור, ש-80% מכתבי האישום מוגשים בידי המשטרה - הכפופה גם היא לביקורתו של רוזן - וכאן מדובר כמובן רק במישור הפלילי.

אז מה השורה התחתונה? קשה לנבא. מצד אחד, המכשולים האוביקטיביים הם משמעותיים. מצד שני, רוזן לא היה לוקח על עצמו תפקיד מבלי לתכנן כיצד להצליח בו, ויש הרבה נתונים סובייקטיביים שיכולים לסייע לו. מבחינת מבנה הביקורת, קשה להיות אופטימיים. מבחינת אישיותו של רוזן, לא צריכים להיות פסימיים.