כשממאות מפגינים משמיעים ברחובות תל אביב את שירת האימה המבחילה, שירת המוות - "גָּדִי הִזָּהֵר, רַבִּין מְחַפֵּשׁ חָבֵר", אני מבקש לגאול מתהום הנשייה את שירו של
נתן אלתרמן, שכתב בשנת 1934 בכתב העט "טורים" את השיר - "אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים". עם מילות השיר של אלתרמן יש לנקות את הזוהמה, שפקדה את הרחובות סמוך לבית המשפט הצבאי בקריה - "... הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי - הֵם הָיוּ טוֹבִים / רַק אָסוּר לָתֵת לָהֵם רוֹבִים / ... בְּבוֹא הַיּוֹם לְמַעַן הַשָּׁמַיִם אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִִים...".
במקום שהמשפחה תאמץ את הקו המתבקש, לפיו הבן יביע חרטה על מעשה שנעשה, נפלה המשפחה ואתה גם בנה ברשת של חבר הכנסת לשעבר
שרון גל, חבורה של פוליטיקאים ציניים וחבורה של עורכי דין, שהעלו אותה על שרטון של התלהמות נגד שר הביטחון לשעבר, נגד השופטים ונגד המערכת הפיקודית ובראשם המח"ט ועל הדרך גם המ"פ והמ"מ, כשברקע נשמעת סימפונית הדם והאימה של תזמורת להפמיליה הלו"הבת: "גָּדִי הִזָּהֵר, רַבִּין מְחַפֵּשׁ חָבֵר".
במקום לנקוט בקו החרטה התמסרו כל בני המשפחה ואיתם הבן למשחק הציני והאכזרי של הפוליטיקאים, שרצו רק להבנות על כתפיו הצרות של החייל אלאור אזריה, שירה במחבל מדמם שרוע על הרצפה. במקום להביע חרטה נקלע החייל למערכת משפטית, מוקף בגלריה עמוסה של יועצים מה לטעון ומה לא לטעון.
בעצת יועציו ולאחר שינוי גרסאות העלה החייל טענה; "יריתי, כי המחבל זז, והיה במרחק נגיעה מן הסכין". השופטים קבעו: "הסכין הייתה במרחק של מספר מטרים" ורק לאחר מכן הייתה במקום רגל של מישהו שדחפה את הסכין לקרבת הגופה.
זו דוגמה אחת משלל דוגמאות, שבית המשפט דחה על הסף. על החייל אלאלור אזריה רכבה למעשה סוללת יועצים עם אג'נדה פוליטית מתלהמת, שחימשה אותו בטענות כזב, ממש טענות כזב, אותן חשף בית המשפט. אותה סוללת יועצים הציבה גלריה עמוסה של אלופים בדימוס ומומחים מטעם עצמם כדי לסייע להם בהופעה הלוחמנית שהחליטו לנקוט, אך למעשה הם שהכשילו את אלאור אזריה.
כן, מי שהכשילה את החייל אלאור אזריה הייתה סוללת היועצים, שהתעקשה לבחור בקו המשפטי, לפיו הוא בעצם גיבור, חייל למופת - היחיד שתיפקד, בזמן שכל שרשרת הפיקוד נכשלה וחיפתה על מחדליה בשקרים. בית המשפט דחה על הסף גישה לוחמנית זו, הגם שהיה לה תנא דמסייע בדמות האלוף בדימוס,
עוזי דיין, שלקח אתנחתה מעולם ההימורים, כשבהופעתו בבית המשפט הוא גיחך על הוראות הפתיחה באש, וסיפר בגאווה רבה איך בעברו הצבאי לא פעם בשקט הוא זה שסגר מעשים בהרבה יותר חמורים ממה שמייחסת התביעה לאלאור אזריה.
למרבה הצער, לשלטון ההמון הצטרפה גם חברת הכנסת
שלי יחימוביץ. שלי יחימוביץ, מראשי מפלגת העבודה, החליטה שהיא נותנת פרס לשלטון ההמון, שמביע בוז לשלטון החוק ולקביעותיו של בית המשפט הצבאי. שלי יחימוביץ' מיהרה לבקש שינהגו באלאור אזריה, כפי שנהגו באנשי שב"כ שהרגו בידיהם מחבלים שבויים. שלי שכחה פרט אחד, שנאשמי קו 300 הביעו חרטה כבר בשלב ראשוני. טרם החל ההליך המשפטי, ועל כך התבססה בקשת החנינה. כאן בקשת החנינה היא לחייל, שלכבודו חוברה הסימפוניה לכלי דם - "גָּדִי הִזָּהֵר, רַבִּין מְחַפֵּשׁ חָבֵר".
גיבורו של הרחוב וגם של שלי יחימוביץ' הוא מי שבית הדין הרשיע אותו בהריגה ללא הצדקה, ואילו שר ביטחון לשעבר, שהשמיע עמדה ערכית בקשר להתנהגות, שמצפים לה מחיילים הלובשים מדי צה"ל, נזרק מהמערכת על-ידי ראש הממשלה. למרבה הכאב, מי שבא לבית המשפט הצבאי ביום הראשון למשפט וראה בחייל אלאור אזרייה גיבור ואף זיכה אותו בנאום מתלהם, הוא היום מכהן בתפקיד שר הביטחון.
