ברית מילה

פעמים רבות מנסה אני למצוא את המכנה המשותף ליהודי באשר הוא. פעם אחר פעם הצעתי רעיון זה או אחר, וכולם נכשלו כשלון נחרץ. נראה שהתשובה הייתה לנגד עיני כל הזמן, מציצה וצוחקת, שואלת את עצמה: עוד כמה זמן יקח לו, לארי, עד שימצא אותי?

הנה התשובה, כה פשוטה, כה נכונה: כל גבר יהודי הוא נימול. בשנות השלושים והארבעים במאה שעברה, קל היה לזהות גברים יהודים. כל שצריך היה לעשות הוא לצוות שיפשילו את מכנסיהם, והאמת הייתה מתגלה. היו משפילים או מכים אותם, יורים בהם או דנים אותם לעבודת פרך, התוצאה תמיד הייתה אחת: גבר נימול נמצא אשם ללא יכולת ערעור. היום המצב שונה, שכן לא רק יהודים נימולים. מכאן שלהיות נימול אין פרושו שהאדם בהכרח יהודי, אך יהודי הוא בהכרח נימול.

שומר מצוות או כופר מוחלט, רפורמי, קונסרבטיבי או אורטודוקס, מגוונים שונים ומשונים, גבר יהודי הוא נימול, מאז יומו השמיני עד יומו האחרון. מסתבר שגם אם נדלג על כל שאר המצוות, וגם אם נתנכר לעצם היותנו יהודים, וביחוד כשאנו מתווכחים על ישראל ועתידנו, אותה הברית עליה אנחנו מצווים בספר בראשית (י״ז:10-14) שרירה וקיימת ובלתי ניתנת לביטול או לשינוי, ויהי מה.

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך: המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם ... והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם.

בבשרנו נחרטה הברית, בלי שישאלו אותנו לדעתנו, וכה טוב שכך. ההווה מלמדנו שריבוי דעות אינו דבר חיובי בהכרח, ומציאות שאין לנו עליה שליטה טובה היא, שכן היא מתעלת אותנו לכיוון מסוים בעל כורחנו. ובמקרה שלנו, היהודים, הכיוון טוב מאד, שכן אלוהים רוצה עבורנו רק טוב.

ברית ראשונה

ברצוני לספר על שלוש חגיגות ברית מילה כאן בלוס אנג׳לס. בשתיים לא נכחתי, ובשלישית למדתי דרך ארץ מה היא.

ראשית נולד בן בכור למיכל טביב-מרגוליס, נציגת אמי״ת (רשת בתי ספר ממלכתי-דתי בישראל הדוגלת בתורה, ציונות וחינוך למצוינות) בלוס אנג׳לס.

את מיכל, אמריקנית-יהודיה-דתיה (מקהילת הכיפות הסרוגות), הכרתי עת קיבלה על עצמה את התפקיד, אותו היא רואה כשליחות. עיקר קהל היעד הוא חברי הקהילה הדתית, ואלו נראה שמעורבים הם באופן פעיל, מארועים בבתיהם, למשלוחי מנות בפורים וכרטיסי ברכה בראש השנה. כמעט לכל חג יש תפקיד, והתועלת הנגזרת תומכת ביד נדיבה במפעל החינוך בארץ.

טוב שיש את יהדות ארה״ב התורמת ביד רחבה לפעילויות רבות ומגוונות כל כך בארץ. אלו לבתי חולים, אחרים לאוניברסיטאות. אלו לעסקים ששכרם בצידם ואחרים לפוליטיקה. אלו להציל את ישראל מעצמה ואחרים להציל את ישראל מאלו שמנסים להצילה מעצמה.

הסופר דניאל סילבה הופיע מספר פעמים בארועי אמי״ת ברחבי ארה״ב, בד״כ בעת השקת ספר חדש שלו מסדרת הגיבור גבריאל אלון (עתה ראש המוסד, לאחר שהחליף את שומרון האגדי שפרש באחרית ימיו מאבטחת ביטחון המדינה). הסדרה כוללת את ספריו הרביעי - אמן ההריגה - עד השישה עשר - האלמנה השחורה, ונראה שלא נס ליחה. מסתבר שאנשים עדין קוראים (הסדרה לא הפכה לסדרת סרטים עדין, סילבה ממתין למפיק ולשחקן הראויים, ועד אז הוא מעדיף להשאיר את אלון בין דפי ספריו). ראוי שסילבה יזכה בפרס ״קידום ישראל בתודעה הבינלאומית״ בשל התמיכה לה הסדרה זוכה, כמו גם זריקת התדמית הישראלית החיובית שהיא מספקת.

מה שסילבה מצליח לעשות לא מצליחים הדוברים כולם גם יחד. אילו רק היינו יכולים לבטל במחי יד את כל משרות הדוברים, ודאי שהיינו יוצאים נשכרים רק מהחסכון העצום, כמו גם מהעובדה שלא יזינו אותנו כל הזמן באשליה של פעילות (על ניוטרל) ועשיה (חסרת תועלת).

מה מלמדנו סילבה? עודף דעות הוא בעוכרנו ומביא למפלתנו. אהבתו בלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת, והיא מסרבת להיות בסדר עם כולם. העולם בו הוא חי הוא עולם בו טרוריסטים מבצעים פשעים ויש לעצור בעדם, לא להאדירם או לנסות להבין אותם ולהסביר את מניעיהם, כי אם ננסה לעשות זאת, נמצא עצמנו בעולם הבא. מסתבר שמיליונים מבינים הגיון בריא זה, ונדמה שתאוריו של סילבה מדויקים מאוד כבבואה של מה שמתרחש במציאות.

ברית שניה

לפני חודש בדיוק הייתה ברית המילה של הבן של הרב חיים קונין. ניתן לו שם כאן בלוס אנג׳לס: שניאור זלמן.

מריבוי ״הרב קונין״ כבר איני מבדיל בין רב אחד למשנהו, הרב יוסי, הרב חיים, כולם עבורי מקשה אחת של אוהבי אדם ואלוהים.

לכל אחד ילדים רבים, מצוות ״פרו ורבו,״ ומובטח לנו דור אחר דור של רבנים מקומיים, כולם בשם ״הרב קונין״.

איני מופתע, ואני אסיר תודה. מדוע? שכן חב״ד ממלא תפקיד חשוב עד מאד. מפוזרים שליחי חב״ד בעולם כולו, בכל פינה עיקרית או נידחת, ואם נכנסת השבת או יצא שאתה בצידו השני של העולם, במקום זר לגמרי, והערב ערב ראש השנה, או יום כיפור, או פסח או סוכות, חנוכה או פורים, וכך הלאה וכך הלאה, ואתה זקוק לקצת אויר לנשימה, לקצת יהדות שם בניכר, כל שעליך לעשות הוא למצוא את סניף חב״ד המקומי, והנה אתה אורח כבוד. בשעת צרה, שליחי חב״ד מהווים נקודת מפגש, מידע והצלה. כך היה ברעידות אדמה גדולות, צונמי, התקפות טרור וכו׳ - מהודו ועד דרום מזרח אסיה, כמו גם במקומות אחרים.

בית חם ופתוח. כך בחב״ד של הרווארד. כך גם בחב״ד של בייג׳ין. כך בחב״ד בבורלי הילס, במלונו של הסולטן מברונאי, ובסן דייגו כאן בדרום קליפורניה או ביוג׳ין אוריגון. וכך בחב״ד בהונג קונג. עיר אחר עיר, מדינה אחר מדינה, קמפוס אחר קמפוס, שם נמצאים שליחי חב״ד, נשותיהם וילדיהם הרבים מספור. פותחים הם את בתיהם ומקבלים את הבאים בסבר פנים טובות, בקבלת פנים שלא הייתה מביישת את אברהם אבינו.

פלא הוא שנפל לעולם וממשיך להתגלגל ממקום למקום, מנקודה לנקודה, כמו סביבון סחור-סחור, מן העמק לגליל, בין הרים ועמקים, בשדות הירוקים.

נס פלאי, נס חב״ד שזכינו בו כולנו.

אמנם עוסקים אנו בברית מילה ולא בשמירת השבת, אך הנה סיפורו של הרב קונין ומוסר השכל בצידו: טיסה שטס עצרה ברוסיה, ובשל עיכובים טכניים, היא התעכבה.

הרב קונין ידע שלא יוכל להמשיך בטיסה, שכן הוא יחלל את השבת. אך פקיד ההגירה בשדה התעופה אמר לו: אם לא תטוס, תשהה פה למעלה מ-24 שעות, וזה בניגוד לחוק. לא תהיה לנו ברירה אלא לאסור אותך (ולזרוק אותך לכלא).

הרב קונין היה אובד עצות. ברוסיה לא אוהבים אותו במיוחד (והסיבה היא סיפור בפני עצמו), כך שהוא לא רצה להסתכן בשהות בלתי חוקית. אך לחלל שבת אסור. מה עשה? התקשר לרבו שלו, והציג בפניו את הסוגיה. ענה לו רבו: ״אתה יודע מה לעשות.״ (לחלל שבת אסור, כך שאם צריך לשבת בכלא, שב בכלא).

כך חב״ד וכך אנשיו, רבניו ומשפחותיהם. אמונה שבלב, אמונה שמתרגמת גם למעשים, וכמה טוב שבאו לעולם, ואנחנו מהם נהנים!

ברית שלישית

לפני שנים רבות, בחור צעיר חיפש עבודה. באותו זמן בדיוק, ידידה טובה שלי הקימה חברה והייתה זקוקה למשרד ולמישהו שיעבוד איתה.

כשצרפנו דבר לדבר, מצאנו שראש עיר לשעבר של בורלי הילס חיפש שוכר לחלק ממשרדו, וכך יצאו כולם נשכרים. ידידתי זכתה בו-זמנית במשרד ובעובד נאמן מאין כמוהו, והאהבה פרחה (רק שהעסק לא הצליח).

עם ראש העיר היא הסתדרה היטב, והעובד שירת אותה נאמנה. הזמנים היו קשים, וידידתי הבטיחה שהיא תשלם לעובד ביום שבו תוכל. (בדיעבד היה זה ניצול ציני של עובד, דבר שהוא מאוד לא חוקי. עם ראש העיר היא לא שיחקה, כי אם שילמה את שכר הדירה במלואו ובמועדו. היא ידעה את מי היא יכולה לנצל, ועם מי כדאי שלא תתעסק.)

למרות כל הרצון הטוב, הקשרים והנסיונות ליצור חברה רווחית, הדבר לא עלה בידה, והיא נאלצה לסיים את פעילותה.

יצא שהיא עברה ארצה, ל״בית קטן״ בשיכון ותיקים ברעננה בו גרה אמה ואחת מאחיותיה. עד מהרה היא התחילה לקדם מכירות של מיזם נדל״ן בבירה, ולמרות שניסו לנשלה מהמגיע לה, היא תבעה (או איימה לתבוע), וקיבלה סכום של שש ספרות, חלקה באחת העסקות.

יום אחד מדבר אני עם אחת ממנהלות הבנק, המספרת לי שהיא ואותו בחור צעיר שזכרתי משנים עברו התחתנו. היא מוסיפה גם שאותה ידידה שלי עדיין חייבת לו כסף, כסף שיכול לעזור להם מאד.

מאד התפלאתי לשמוע סיפור זה, והבטחתי שאשאל את אותה ידידה, כה לא אופיני הדבר לה חשבתי. כיון שידעתי שהיא ״זכתה״ בכסף רב, חשבתי לתומי שהדבר הראשון שהיא תעשה הוא לשלם את חובות העבר. בטוח לחלוטין הייתי בכך, שכן כך תארתי לעצמי את אותה ידידה.

כשהגעתי ארצה התקשרתי אליה, כמו שעשיתי מדי ביקור בביקור. כאן הייתה מצטרפת אלי למסע, שם לביקור, ותמיד הייתה בינינו שפה משותפת. לא כך הפעם.

ברגע שהזכרתי את השם ״ניסן,״ היא שינתה את טון קולה ונהייתה קרירה ומיד גם עוינת. ברור היה שהיא יודעת בדיוק על מה אני שואל, ושהיא שכנעה את עצמה שלצידה הצדק ואין היא חייבת דבר. איך בכלל העזתי להעלות את הנושא! שכחה, כנראה, שגם המשרד וגם העובד, כמו גם עזרה אחרת שהוגשה לה, הגיעה מאותו מקור, ולכן גם טענות על דברים שקרו כתוצאה מאותן ההכרויות יגיעו לאותה הבאר.

אותה ידידה שעשו לה עוול ויצאה כשידה על העליונה, עם שש ספרות (של ירוקים) בבנק, לא עצרה לשניה לחשוב שמא היא עושה משהו דומה כלפי הזולת. אליה הכסף צריך לזרום, וכולם צריכים להתנהג ביושר כפיים, אך האם מה שנאה בכיוון אחד, לא צריך לקרות בכיוון ההפוך?

אומרים ״על ראש הגנב בוער הכובע,״ ואותה שיחה אותה היא סיימה הייתה האחרונה ביננו. אולי המצפון הציק לה? אני ודאי לא עובד כאוסף חובות, כאלו ישנם רבים, והם בד״כ מפחידים עד מאד, ומסוגלים לשבור ידים ורגלים ולהכריח נשים לזנות (ובארץ סיפורים מחרידים על האנשים בשרות המלווים בריבית קצוצה).

כל שעשיתי הוא לציין בפניה שנפגשתי עם אשתו של ניסן, שסיפרה לי שידידתי נעלמה, עורבא פרח, ולא עונה לפניותיהם החוזרות ונשנות לגבי חוב שלא נשתכח, והדבר לא נשמע לי מתאים לה כלל ועיקר.

הרגשתי איום, כיון שהתברר לי מאותה התפרצות והינתקות מיידית שלא רק שיש דברים בגו, אלא שאותה ידידה יודעת שעשתה דבר לא יפה, דבר אסור. לקחה מעובד, התחייבה ולא עמדה בהתחייבותה. בקיצור ניצלה, ועתה מנערת עצמה מכל אחריות, לועגת לנאמר ומבזה את האומרים: כן אמרתי, לא התחייבתי, דברי לא הובנו, הכל הוצא מקשרו, אין זה עניינך, המסמך החתום על-ידי אינו תקף ועוד כהנה וכהנה מהתלות. חוכא ואיטלולה ממש.

כל זמן שלא היה לה מאין, עוד הייתי מסוגל אולי להבין. אך ברגע שהגיע הכסף הגדול לידיה, הדבר הראשון שאדם הגון ואסיר תודה היה עושה הוא לפרוע את חובותיו, גם אם היא חושבת שיעלה בידה להתחמק מכך.

מדוע? שכן בסופו של יום נצטרך לתת דין וחשבון על מעשינו, וכך לא נוהגים.

עם ניסן ואשתו שמרתי על קשר, והנה לכבוד חג החנוכה התשע״ז התבשרתי שעומד ללדת להם בן בכור.

וכך מגיעים אנו לברית המילה - חגיגה שלישית ממנין החגיגות בהן אנו עוסקים. בית כנסת בואלי. האורחים פרסים. שעת בוקר, ואין חניה. כך יצא שמכוניות חסמו זו את זו בחניון בית הכנסת.

אחרי טקס המילה עצמו, התכוונתי לעזוב, אך לא הייתי מסוגל להזיז את המכונית. חזרתי ליהנות מהאוכל, וכשיצאתי בפעם השנייה בצהרי היום (החגיגה הייתה בעיצומה), מצאתי פתק על מכונית, זו האחרונה שחנתה וחסמה כליל את היציאה. על הפתק היה שם הנהגת ומספר הטלפון שלה. אומנם היא לא שמעה את הטלפון מצלצל, אך בקלות מצאתי את אותה ״חנה.״

מסתבר שחנה ואני עמדנו ביחד בתור לקבל ברכה מהסנדק, וכבר הכרנו זה את זו. כל כך התפאלתי מכך שהיא השאירה פתק כזה, והיא השתוממה ואמרה: ״אבל זו דרך ארץ.״

ראו, לא רק ברית מילה ותזכורת של אותו מכנה משותף לכולנו, כי אם גם שיעור ב״דרך ארץ,״ והלואי שירבו כאלו.