נגד עיתונאי-הזבל

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט רוצה להיות, כמו רבים מקודמיו בתפקיד, מועמד ראוי לבית המשפט העליון. לשם כך הוא צריך, כנראה, בראש ובראשונה, שלא להרגיז את שליחיו של מחנה השמאל הדקדנטי, בערוצי התקשורת השונים. וזאת בעיה לא פשוטה בימים אלה. על שולחנו נערמות עוד ועוד תלונות-סרק נגד ראש הממשלה, וכל החלטה שלו נבחנת מיד בעיניהם של כל אלה שהחליטו להפוך את מוסד החקירה הפלילית לאמצעי להחלפת השלטון.

מנדלבליט הוא כבר לא ילד. והוא כבר עבר תפקיד או שניים בימי חייו. ולכן היה מצופה ממנו לקצת יותר עוז רוח. לא כל סיגר אמור להיות מתנה אסורה, ולא כל חשמלאי שמוזמן לביתו של בנימין נתניהו בקיסריה שכרו צריך להיחשב ל"קבלת דבר במרמה". אז נכון שאשתו של ראש הממשלה שיכנה במעונה ברחוב בלפור את אביה בערוב ימיו; ויכול גם להיות שהיא אפילו ביקשה מאחת מן העובדות שם לסייע בהחלפת חיתוליו, אז מה? אז בזה צריכה להתעסק משטרת ישראל במשך שנה או שנתיים? כלום הכול כבר בסדר בכבישים? האם כבר נתפסו כל סוחרי הסמים?

אז הנה עצה אחת ליועץ המשפטי לממשלה: תפסיק לעקוב אחר מה שאומרים עליך כל אלה שהיו מוכנים בזמנו למחול ליועץ המשפטי דאז, מני מזוז, בעת שהוא גנז את כתב האישום שהכינה עדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, ערב מינויה לבית המשפט העליון, נגד אריאל שרון; או בעת שהוא התנהג, בחסותה של שרת המשפטים באותה תקופה, ציפי לבני, באורח הכי לא ראוי נגד מאות אלפי המתנחלים, שמחו על הליכי הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון. כל אלה שאז בירכו את היועץ המשפטי על אומץ ליבו - בגלל שבכך הוא נתן אור ירוק להמשך המהלך הבזוי של פינוי אלפי משפחות מבתיהם - רוצים היום בדיוק את ההפך. הם אף פעם לא כעסו על מזוז בעת שהוא הקים בתי משפט מיוחדים בתוך בתי הסוהר, כמו במשטרים הטוטליטאריים הכי אפלים, שכן הם ביקשו לעטוף אותו, כמו את שרון, בעטיפה מגוננת כמו שעושים לאתרוג ערב חג הסוכות.

אין בפיהם של ליצני החצר הללו, גרפומנים-להכעיס מן הסוג הגרוע ביתור, כל בשורה אידיאולוגית של ממש; מה שהם ממשיכים ללעוס הוא חזון מדיני שאף פעם לא היה, וגם לא יהיה, בר-מימוש. קצת קשה, מן הסתם, ליישם הזיות כשנמצאים במקום שבו הם נמצאים ביום הקלפי - אז זאת נראית בעיניהם דרך לגיטימית להפוך את התוצאות על פיהן. זה לא יקרה, כמובן, ולכן כל מה שנותר להם לעשות, לעיתונאי-הזבל הללו, הוא לנסות ולהתגולל על היועץ המשפטי לממשלה. לכנות אותו בכינויי-גנאי ולנסות להבהיר לו שללא הסכמתם-כביכול הוא לא יגיע ליעד הנכסף: כיסא בבית המשפט העליון.

ולראייה הם מציגים את מני מזוז, מי שהצליח להשתחל לערכאה העליונה רק בכוח מאמציה של מי שהייתה לרגע שוב שרת המשפטים, אם כי עד שזה קרה, הוא אכל הרבה מרורים. חלפו למעלה מחמש שנים מיום סיום תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה - ועד שציפי לבני הצליחה לדחוף אותו לתוך גרונה של מערכת המשפט. והיא גם ידעה למה היא עושה את זה; היא הייתה חייבת לו על שיתוף הפעולה שלו בעת שהיא ואריאל שרון רמסו את זכויות-היסוד של מאות אלפים בתקופה הכי חשוכה שהייתה אי-פעם לישראל מאז הקמתה.

אבל מנדלבליט הוא לא מזוז, והוא לא ייזקק לסיוע של אף אחד כדי להגיע למחוז חפצו. הוא משפטן בר-סמכא שכבר הוכיח את עצמו. וגם אם אהוד ברק לא אהב את התנהלותו בעת ש"פרשת הרפז" התפוצצה לו בפנים, אין בכך כלום. יש רבים מאוד שלא אהבו את התנהגותו של ברק בהרבה פרשיות אחרות שאבק של פלילים רבץ עליהן - ובכל זאת הכול עבר לו בשלום.