הערב יוקרן בערוץ הראשון הפרק על השלטון הערבי-מוסלמי בארץ ישראל. לרגל ההקרנה חשוב להדגיש שהערבים אומנם שלטו בארץ בין 640 ל-1099. אבל,
משה גיל מראשי החוקרים של התקופה הערבית- מוסלמית קבע ש"זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". הנוצרים, רובם ממוצא סורי-ארמי ופיניקי, היו הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה לצד מיעוט יהודי, שומרוני וערבי-מוסלמי. רוב החוקרים מסכימים עם דעתו של גיל.
יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי מספר התושבים בארץ ישראל המערבית ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי. ההבדלים נעים בין 4,000,000 ל-1,000,000 בלבד. שקלול ההערכות מביא להערכה שערב הכיבוש הערבי- מוסלמי מנו הנוצרים בין 2,000,000 ל-2,500,000. מספרם של השומרונים שרובם הושמדו בתקופה הנוצרית-ביזאנטית היה כ-200,000 והמיעוט היהודי מנה בין 150,000 ל-200,000. אוכלוסיית הארץ מנתה בין 2,500,000 ל-3,000,000.
מיכאל אסף דן במחלוקת לגבי גודל האוכלוסייה הערבית- מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים שקבעו את גודל האוכלוסייה: התאסלמות של האוכלוסייה המקומית, הגירה ערבית וריבוי טבעי. לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם, שעל פיו לא היוותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות, שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה. אסף גם הביא חילוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הריבוי הטבעי הערבי בארץ. על-פי דעתו של א. קרמר היה ריבוי טבעי גבוה בשל תופעת ריבוי הנשים. אבל, לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קיזזו את הילודה.
לדעת מיכאל אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתיישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקאדאסי דיווח במאה ה- 10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא-ערבים. אסף היה בדעה שהיה רוב נוצרי לאורך המאות ה- 7 - 8, אם כי רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית, החל מהמאה ה-9. עד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם טורקים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים, שהיו מוסלמים.
יצחק בן צבי העריך שמספר הערבים לא עלה על כ-30,000 והם היו מרוכזים בערים והיו אפנדים ששלטו על כפרים.
יעקב שמעוני הביא שתי הערכות שונות של החוקרים. האחת שהערבים התנחלו בהמוניהם ומנו למעלה ממחצית האוכלוסייה והשנייה שמספרם של הכובשים הערבים לא עלה על כ-30,000.
המקורות הערביים כולם, מדגיש משה שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכיבוש הערבי "לא חל שינוי חשוב במבנה האוכלוסייה, וזו נשארה בעיקרה אותה אוכלוסייה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית". האוכלוסייה הערבית שהתיישבה בארץ הייתה שולית. משה שרון קבע ש"שבטים בדווים לא חדרו במספר רב לתחומי א"י המערבית לפני התקופה הפאטימית במאות ה-10 וה-11". מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו, בעיקר, חדירות של בדווים למטרות כיבוש לשם שוד וביזה של האוכלוסייה, אבל לא התיישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה ע"י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים .
משה גיל מסכים עם משה שרון שלא היה שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. הוא מסתמך, בין השאר, על עדותו של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה, שביקר בארץ ב-1095 ודיווח על רוב נוצרי בארץ. אם בשלהי השלטון הפאטימי עדיין היו הנוצרים רוב, הרי ודאי שזה היה המצב במאה ה-7. משה גיל מסכים עם משה שרון שאין ראיות שהכיבוש הערבי והמוסלמי הביא עמו שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. מעיון בספרי הגאוגרפים הערבים, קבע גיל, ניתן ללמוד שכפרי הארץ היו מאוכלסים במידה רבה ביושביהם הקודמים, הלא- מוסלמים.
הערבים שחיו בארץ לא היו עובדי אדמה אלא אנשי צבא, ובעלי אדמות שהופקעו. אומנם הייתה חדירה של שבטים, אבל לא התיישבות מוסלמית על הקרקע. "זו הייתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית". גיל קבע ש"השבטים שמרו על אורח חייהם ולא התקשרו לחקלאות." הם היו אנשי צבא שהכנסתם הייתה מאזורים חקלאיים. "רוב האדמה נשאר בידי התושבים, ועליהם הוטלו מיסים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים". גיל הדגיש שהעובדה שהגאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בסיפוק.
הרוב הנוצרי נמנה ברובו על גלי ההגירה של סורים-ארמים מסוריה לארץ. המהגרים ניצלו את התרוקנותה של הארץ מהרוב היהודי בעקבות המדיניות הרומית והתיישבו בארץ. הם נוצרו מרצון או מאונס בימי השלטון הנוצרי- ביזאנטי.
לסיכום, בין 640 ל-1099, לאורך הכיבוש הערבי- מוסלמי השלטון היה מוסלמי, אך האוכלוסייה הייתה נוצרית (לא ממוצא ערבי ) ברובה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
