עוד על הבחירות בארה"ב 2016 וניצחון טראמפ <br>

סקרים עשויים להיות כלי מועיל להערכת מצב ולבחינה של מגמות ותהליכים, אולם תמיד ראוי לשאול לאיזו מטרה באמת עורכים אותם, והאם אופן הביצוע תואם מטרה זו. אלא אם מדובר ברצף של סקרים המתנהלים לאורך זמן ועל אותה אוכלוסייה, חייבים לזכור שמדובר בתמונת מצב רגעית ונכונה לרגע הדגימה. במצבים שבהם מתחוללים באוכלוסייה הנבדקת אירועים חריגים או מצב של אי-יציבות ומעברים קיצוניים ממציאות אחת לאחרת, מוטב להיזהר בפרוש הממצאים ולשקלל את המציאות המשתנה להערכת רמת-הסמך של התוצאות.

הבחירות האחרונות בארה"ב, נועדו בראש וראשונה להכריע בשאלה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, ובמקביל לקבוע גם את הרכב הקונגרס על-ידי בחירה מחדש של שליש מן הנציגים לבית-הנבחרים ולסנט ¹. מבחינה שלטונית, המצב האידאלי לנשיא נבחר הוא כאשר מפלגתו מצליחה לגרום להשיג רוב ממשי בין 435 ציריו, ובסינט על 100 החברים שבו ². מצב טוב עוד יותר מתקיים, כאשר סמוך להשבעתו של נשיא חדש, מתחלפים גם שופטים בבית המשפט העליון לחוקה המונה 9 שופטים, הואיל והנשיא הוא זה שממנה שופטים חדשים, באישור הסנאט. כל המרכיבים הללו עמדו על הפרק בבחירות אלה, ולכן, מערכת הבחירות והפרשנויות שנלוו אליה וגם הסקרים והתגובות לתוצאות - כולם עמדו למבחן. הבדלי העמדות והגישות שקידמו שתי המפלגות הראשיות, שיקפו פערים גדולים מבחינה אידיאולוגית ומבחינה פוליטית-מעשית, ולכן הייתה חשיבות כפולה ומכופלת להערכה נכונה, באמצעות כלים מהימנים ככל האפשר, של הלך הרוחות הציבורי והשינויים המתחוללים בו לאורך כל הדרך, שנמשכה למעלה משנה.

המציאות שיקפה הלכי רוח פוליטיים, תקשורתיים ו"סיקריים" שברובם הניחו או צפו יתרון ברור לדמוקרטים ולהילרי קלינטון, מועמדתם לנשיאות. ההפרשים בסקרים וברוב העמדות ברשתות התקשורת היו משמעותיים, והדיווחים במרוצת כמעט כל מערכת הבחירות דיברו על ניצחון לקלינטון, כשהשאלה הממשית היחידה היא באיזה הפרש. אנו יודעים כיום שהתוצאות בפועל היו הפוכות בכל הפרמטרים, למעט יתרון לקלינטון בסך קולות הבוחרים בארה"ב רבתי. מתן תשובה לכל השאלות הנ"ל במונחי רוב-מיעוט נומינלי בארה"ב הפדרלית, איננה התשובה הנכונה לשאלת הבחירות העיקרית, משום שהחוקה האמריקנית קובעת אחרת והניצחון מוענק למי שזוכה ב-270 אלקטורים לפחות. עובדה זו הייתה ידועה מראש לכל הפוליטיקאים ולציבור הבוחרים. המשחק הפוליטי מכוון ליעדי אמת ולא לסימבוליקה עקרה. בוויכוח שהתנהל ועדיין מתנהל כאן ושם על לגיטימיות הבחירות, ביקשו הדמוקרטים לערער על התוצאות בתירוץ שבמניין הקולות הכללי בארה"ב הפדרלית, קיבלו כ-2.9 מיליון קולות יותר מטראמפ. אולם גם טיעון זה הוא טיעון עקר, משום שהדמוקרטים לא זכו ברוב קולות המשתתפים בבחירות (59.6% מבעלי זכות הבחירה) שכן מספר הקולות שקיבלו 2 המועמדים "העצמאיים" לנשיאות, עלה במעט על 4 מיליון מצביעים. לפיכך, הניסיונות המוזרים לטעון לאי-לגיטימציה של זכיית טראמפ (303 אלקטורים לעומת 227 אלקטורים לקלינטון ו-8 ש"התמרדו" והצביעו בניגוד למנדט שקבלו), הם אולי ביטוי אותנטי לאכזבה ותסכול אבל חסרי תוקף ריאלי. אין זו פעם ראשונה שלמפלגה שמועמדה זוכה בנשיאות, אין רוב קולות של הבוחרים, והיא אפילו איננה המפלגה הגדולה ביותר בין הבוחרים. זו תוצאה של שיטת האלקטורים הנהוגה בארה"ב.

עוד מעניין לציין בנקודה זו, שבבחינת התוצאות במדינות השונות של ארה"ב מתקבלת תוצאה לפיה זכה טראמפ ב-29 מדינות, ואילו קלינטון גברה עליו ב-21 מדינות. גם הפריסה הגאוגרפית של התוצאות מעניינת: קלינטון זכתה בעיקר במדינות מרובות האוכלוסין שלאורך החוף המערבי והצפון מזרחי, ואילו טראמפ זכה בעיקר במדינות מרכז ארה"ב. ממצא מעניין וחשוב בקונטקסט של הוויכוח הגדול על מדיניות ההגירה של ארה"ב, ואופן קליטתה.

מהתוצאות הנ"ל עולה האפשרות שהסקרים הגלויים, לפחות בחלקם, לא ממש ביקשו לבטא או להעריך את המציאות האלקטורלית בין הבוחרים, אלא שימשו חלק ממסע הבחירות הדמוקרטי או הפרו-דמוקרטי, שבקש לעצב דעת קהל בכיוון הרצוי לו - בחירה בקלינטון. אופי תעמולת הבחירות שניהלה קלינטון תומך בהערכה זו, משום שמסע הבחירות שלה נמנע במידה רבה מהתייחסות לנושאי הוויכוח המהותיים כפי שתוארו לעיל, ועסק באישיותו של טראמפ, בפרשיות אישיות מעברו, בחיפוש אחר מכשלות בניהול עסקיו הפרטיים עוד בטרם היה למועמד וכ"ב. הסתבר גם כאן שהציבור, במיוחד בדמוקרטיה מיומנת כדמוקרטיה האמריקנית, איננו טיפש. הציבור חיפש תשובות לדילמות ולקשיים בהם התחבט בימי "מלכותו" של אובמה, ובסופו של דבר לא רצה לראות בבית הלבן ממשיך מובהק של דרכו. שיעור ההשתתפות הנמוך בהצבעה, מעיד שלא התאוריות תפסו מקום ראשון בין מניעי המצביעים לצאת ולהצביע, אלא הסכמה עם העמדות המעשיות שהציג כל אחד מהמועמדים, ויותר מכך עם הערכה לגבי יכולתו של כל מועמד לספק את הסחורה שעליה ביקש אמון. בהקשר זה מעניין לראות את תגובות הציבור כל אימת שמסתמנת אפשרות או אפשרות כביכול, שטראמפ יסטה במידה כזו או אחרת מהבטחות הבחירות שלו, תהיה הסיבה אשר תהיה. עניין זה: משמעות הבטחת-בחירות של מועמד כהתחייבות לציבור הבוחרים, ראוי ללימוד מעמיק ולהסקת מסקנות בכל דמוקרטיה, ובמיוחד אצלנו. במציאות הישראלית, נהוג לראות במצעי המפלגות, המקבילים לתוכנית הפוליטית של המועמדים לנשיא בארה"ב, המלצה בלבד; לדידי, זו גניבת-דעת והונאה במודע של ציבור הבוחרים, ללא קשר להבדלים בשיטת הבחירות בין שתי המדינות.