הארץ גועשת ורועשת. בא לשכונה בחור חדש -
ישראל היום קוראים לו. מהר מאוד כבש לו הרבה חברים הקוראים אותו מדי יום ביומו. לא רק זה, אלא שלאט-לאט הלך וכבש את ראשות מצעד העיתונים, ומיד יצאו כל דורשי רעתו של
בנימין נתניהו וטענו כי פסול הוא. הוא מחזק את ביבי וזה אסור.
זה עתה סיימנו ויכוח נוקב על ערוץ השידור הציבורי וכל זה כי רצו לסגור אותו. הכיצד ייתכן, צקצקו העורבים השחורים בלשונם, זה הערוץ היחיד העומד מול הערוצים המסחריים ויכול להביע עמדה אחרת. אין עליו מורא השלטון ובמדינה צריך פלורליזם מחשבתי.
כל אלה הגנו בחירוף נפש בעבר על העיתונים הסקטוריאלים כמו דבר, למרחב, על המשמר וכו'. הם שוייכו למפלגה מסוימת וברור שהם ביטאו את דעת המפלגה, אולם כל זמן שמדובר היה במפלגה הנכונה הס מלהשתיקם.
עוינות בולטת
בימים ההם דרך כוכבו של העיתון של המדינה -
ידיעות אחרונות, אחרי שפרש ממנו
עזריאל קרליבך והקים את מעריב, העיתון השתקם, מעריב נסוג, והוא הפך להיות ממליך השליטים ועל עמדה זו לא רצה ולא רוצה לוותר. אלא שכאמור בא עיתון חדש לשכונה והוא ביטא את דעת הרבים - אלה שמסרבים לקבל את העוינות הבולטת מכל מאמר כמעט בידיעות ובמעריב, ועל כן נולד במוחם הקודח של נוני וחבריו הרעיון לחוקק חוק שיבטל את חלוקת העיתון חינם.
מכאן גם נולדו הפגישות בין ביבי לבין נוני מוזס, מתוך תקווה של מוזס לשבור את כוחו העולה של הבחור החדש ולהחזיר עטרה ליושנה של ידיעות. כרגיל בפגישות כאלה נאמרים דברים מתוך תקווה שהם נשארים בחדר, אלא שמהר מאוד הם יוצאים החוצה. אמר לי פעם חבר כי הוא לא מדבר עם עצמו בשירותים של המשרד מחשש שהדברים יודלפו.
אז הגענו לשורה התחתונה - על-מנת לשבור את המונופול של ידיעות אחרונות אנחנו חייבים את ישראל היום עם קול אחר ברור וצלול, שאינו מתרפס מחד ואינו מתריס מאידך-גיסא. הוא שומר על קו ימני מבלי לעבור את הגבול, מיטב המרצים מקבלים אצלו במה,
יוסי ביילין שמאלן ידוע כותב בו מדי יום ביומו, וגם
דן מרגלית שאינו ימני מביע את דעותיו, ואם צריך לבקר את השלטון, אז מישכו ידיכם מעיתון חשוב זה וטוב שיש מיליונר שנותן לו כסף.
