במדינת ישראל כשמונה מיליוני אזרחים, בהחלט מדינה קטנטנה יחסית לאומות העולם. ובכל זאת, אנחנו מופיעים בראש החדשות כמעט באופן קבוע, ויכול אדם מן השורה לטעות ולחשוב שמדובר במעצמה בינלאומית.
בסין, לדוגמה, יש ערים ובהן פי שבעה או שמונה מספר האנשים בישראל. שם גם מעתיקים מקום מגורי אנשים בלי שאיש בעולם ישמע על כך. חמישים מיליון איש, לדוגמה, מועברים ממקום למקום שכן הוחלט מסיבות שונות ומשונות שיש לעשות זאת.
בזמני משבר (צבאי), מספר הכתבים הזרים בארץ מתנפח לממדים חדשים, מרשימים ביותר. אך גם ביום יום, ישנו מספר עצום של כתבים זרים בארץ דרך קבע. מסין, לדוגמה, יש נציגות מאוד מכובדת (אם כי לדעתי, חפצים הסינים פשוט לגור בארץ).
פעם בשנה בארץ, מוזמנים כל הכתבים הזרים לפגישה ותדרוך עם ראש הממשלה, ופעם נוספת להרמת כוסית.
בלוס אנג׳לס, כך נאמר, יש את ריכוז הישראלים הגדול ביותר מחוץ לישראל. כשלוש מאות וחמישים אלף ישראלים, ובנוסף אליהם כשש מאות וחמישים אלף יהודים. קהילה מכובדת עד מאד, מיליון אנשים. מספר מרשים ביותר בהתחשב בעובדה שבישראל כשישה מיליוני יהודים.
לקהילה שני עיתונים באנגלית וארבעה בעברית. בכל מקום נסגרים עתונים, ואילו כאן נפתחים חדשים ומחזיקים מעמד שנה אחר שנה, ולעיתים משך עשרות שנים, דבר מכובד לכל הדעות.
אנחנו - הקוראים - חלק מאוד חשוב בהוויה תרבותית זו. ככל שהתפוצה גדולה יותר, כך מפרסמים יותר, וכך אנחנו מבטיחים המשכיות העיתונים. התרגלנו וטוב לנו, והעיתונים מהווים מקור מידע של מה שקרה ומה שעומד לקרות. יש הנהנים לקרוא טור זה או אחר, ויש המחפשים את עצמם או את חבריהם בעתון. יש שמתגלגלים מצחוק מאוסף הבדיחות, ואחרים מצפים בכליון עינים לפרשת השבוע וההסבר - המשתנה משנה לשנה - של הרב המשייך את אותה פרשה או הפטרה לזמננו אנו.
העיתון דבר חי הוא, חי ונושם, ול
כולנו חלק בו - המערכת, הקוראים, המפרסמים, המפיצים, העובדים ורבים אחרים.
פעם בשנה מוזמנים הכתבים הישראלים בלוס אנג׳לס לפגישה ותדרוך עם הקונסול הכללי בחוף המערבי. דבר טוב הוא זה: ראשית, הקונכ״ל סוקר את השנה שחלפה ומציג את תוכנית העבודה לשנה החדשה. שנית, זוכים המוזמנים לתזכורת נעימה, שאין הם לבדם: הם חלק מקבוצה שלמה, שאולי ביומיום מתחרה ואפילו אינה מפרגנת, אך אחת היא, נציגי התקשורת של כולנו. זו תזכורת חשובה, ונדבך נוסף לה: כשנפגשים אנשים שמכירים עד מאוד בערך עצמם עם זן דומה, הם רואים עצמם במראה ומחליטים אם הם אוהבים את מה שהם רואים או אולי יש מקום לשיפור. שלישית, מהשיחה עולות נקודות שאולי הקונסוליה לא הייתה מודעת אליהן, נקודות למחשבה ולעשיה עתידית.
שיבה אינטימית
השנה, הפגישה עם הקונכ״ל הייתה הכרות עם הקונכ״ל שהגיע ללוס אנג׳לס בקיץ שחלף. שישה חודשים בתפקיד, ולמרות שרבים מאתנו כבר נפגשו עם הקונכ״ל בארועים, ישיבה אינטימית זו הייתה שונה בתכלית.
הנה התמצית: הכרנו אדם צנוע, טוב לב, הנותן קרדיט לצוות העובד עבורו ולקודמיו בתפקיד. העולם, כך התברר, אינו סובב סביב הקונכ״ל, שכן פה הוא פונה לדיפלומטים מהארץ ומציין את פועלם, שם הוא מקדים ואומר ״תהליך זה החל לפני שמונה שנים,״ או ״פרויקט זה הוא המשך של הפעילות בשנה שעברה (כשעדיין לא היה פה), וכו׳.
לא רק ההתרשמות שלנו, האורחים בקונסוליה, הייתה כזו, מסתבר שעובדי הקונסוליה - דיפלומטים וצוות מקומי כאחד - מרגישים אותו הדבר. חיזקו הם מנסיונם עד כה את שהרגשנו אנחנו.
הקונכ״ל, סם גרנדוורג, הוא מינוי חיצוני (או לפי המינוח השגור בפינו - ״מינוי פוליטי״). נתניהו בחר בו לתפקיד, לשליחות בת שלוש שנים.
השפה העברית שגורה בפיו, אך מבטאו מבטא אמריקני לחלוטין. הוא נולד בארה״ב בשנה בה ישראל הופתעה על-ידי אויביה ביום הקדוש לה ביותר וגדל במיאמי ביץ׳. בגיל 17 הוא עלה ארצה ואחרי שנה בישיבה הוא שרת בשריון כחייל בודד (מח״ל - שנה בישיבה, שנה בצבא, שנה בישיבה).
שמונה שנים הוא חי בארץ, סיים את התואר הראשון בבר-אילן, עבד בשטראוס בפתח תקוה וכו׳, ואז חזר לארה״ב.
את 11 השנים הבאות הוא היה בפלורידה, שם סיים את התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת מיאמי ופנה למשפטים. אחרי קבלת התואר, הוא עבד משך חמש שנים כעורך דין לעסקות נדל״ן. אמריקני שעלה לארץ וחזר לארה״ב, וב-2009 הוא חזר ארצה לשש שנים. הנה, מהלך חייו עד אז הוא הספיק להיות ״עולה חדש״ ו״תושב חוזר״.
בארץ הוא היה מנכ״ל WJC (הקונגרס היהודי העולמי) שמטרתו לקדם אינטרסים של קהילות יהודיות בתפוצות ותמיכה בישראל. באפריל 2016 הוא קיבל מינוי כדיפלומט הישראלי הבכיר ביותר בחוף המערבי, תפקיד אותו הוא מגדיר כ״הזדמנות וזכות לייצג את המדינה.״
בכדי לשרת כקונכ״ל ישראל, סם נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקנית, דבר אותו הוא מתאר כמו ״טקס גרושים ביהדות.״ אך אין הדבר מפחית מאהבתו והערכתו הרבה לארה״ב: ״את הרוח האמריקנית אי-אפשר לבטל, ואני לוקח אותה אתי לתפקידי החדש״.
מקום משוריין
מינוי אחר של נתניהו, פרופ׳ מייקל אורן, צריך היה לוותר על אזרחותו האמריקנית כשהוא קיבל את הצעתו של נתניהו להיות שגריר ישראל בארה״ב. היום הוא חבר כנסת מטעם מפלגת ״כולנו״ של כחלון. ח״כ אורן הוא גם סגן שר לדיפלומטיה במשרד ראש הממשלה (סגני שרים חייבים להיות חברי כנסת. הדבר משמעותי, שכן סגן שר זכאי להטבות שח״כ לא זכאי להן. כך כל הטבות להן זוכה חבר כנסת בטלות ברגע שאינו משרת יותר בכנסת ישראל, בעוד הטבות סגן שר ממשיכות לכל החיים. החיים סובבים לא סביב אידיאולוגיה בלבד, כי אם על משכורת, פנסיה, ועוד ועוד דברים המתרגמים לכסף).
הרשו לי לקפוץ שלוש או ארבע שנים קדימה. כשסם יסיים את תפקידו, הוא יחזור ארצה. ילדיו כולם ישרתו באותו זמן בצה״ל. יהיה ראוי שתהיה נציגות של יהדות התפוצות והישראלים החיים בחו״ל בכנסת, וסם יוכל לשרת כחבר כנסת ואף כשר בממשלה. באותו זמן לכל מפלגה יהיה (או צריך שיהיה) מקום משורין לעולה חדש או לתושב חוזר. אלו יגיעו לא בכדי לייצג את האינטרסים של השוהים בחו״ל (לדוגמה דרישות תיקצוב פעילות בחו״ל או
זכות הצבעה בחו״ל), קרי לא יחפשו הם את קידום האינטרסים של השוהים בחו״ל. תפקידם יהיה זהה לזה של קצינים מהשטח המגיעים לשרת במטה הכללי - או בפנטגון כאן בארה״ב. הם מביאים אתם ידע שלא יסולא בפז מהשטח, מציאות שעמיתיהם לא מודעים אליה או לא מסוגלים להפנים או להבין.
לסם ולאשתו ג׳וליה שלושה ילדים, בן בן 19 ושתי בנות בנות 15 ו-17.
הקונכ״ל מדגיש ״אני מינוי פוליטי, לא כמו הקולגות שלי פה, שעברו קורס צוערים, שליחות וחזרו למטה.״ אך בהמשך השיחה, סם מגן בחרוף נפש על משרד החוץ, כאילו היה עובד ותיק, דיפלומט מימים ימימה.
הוא איש של חיבורים, איש רב-נדבכים, איש צנוע וטוב לב. הנה מקצת החיבורים:
״ישראלי - אמריקני״
״כיפה על הראש״
״גר באפרת״
ובכל דבר, סם הקונכ״ל מוצא ״הזדמנות לחבר, למצוא את הצד המאחד״.
