חיים

מָשִׁיתִי מִיַּם הַחַיִּים
אַלּוּפִים וְגַם טוּרָאִים
צְדָפוֹת שֶׁל שִׂמְחָה
גַּם כֵּלִים רֵיקִים
תָּמִיד זוֹכֶרֶת אֶחָד רִאשׁוֹן
אֶחָד אַחֲרוֹן
אֶחָד שֶׁתָּמִיד נִשְׁאָר אֶתִּי

וְאַתְּ
בְּטַחֲנַת הָרוּחַ שֶׁלָּךְ
מַסְתִּירָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁמָּא תִּכָּוִי

לֹא תַּגִּיעִי אֶל הָאֹפֶק
אַתְּ שׂוֹחָה בַּחוֹל הַחַם
נִצְרֶבֶת מֵחוֹל שֶׁלֹּא צוֹמֵחַ בּוֹ עֵשֶׂב
אֲנִי הָלַכְתִּי בַּשָּׂדוֹת
נִצְרַבְתִּי עַד נֶעֱלַמְתִּי כָּלִיל