פרסום חלקים מדוח
מבקר המדינה על התנהלות הקבינט וצה"ל במבצע צוק איתן, פתח סיבוב נוסף בהתכתשויות פוליטיות. זה הרבה יותר פופוליסטי מאשר לדון בשאלה היותר כבדה: מדוע התברר בכל המבצעים האחרונים כי צה"ל אינו ערוך למלחמה א-סימטרית, בעיקר כאשר הנורמה הציבורית מכתיבה לו - השגת נצחון במחיר נמוך ככל האפשר בחיי אדם
פרופ' יעקב טלמון ז"ל, אולי גדול ההיסטוריונים בעם היהודי בדורנו, שהייתה לי הזכות הגדולה והעונג הרב להיות אחד מתלמידיו הרבים באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר לנו פעם כאילו בבדיחות הדעת, כי "יש בעולם רק שתי מעצמות עצמאיות: סין ו...אלבניה".
למרות שהאבחנה המבריקה הזו נאמרה לפני שנים הרבה, גרעין האמת שלה לא איבד מתוקפו גם כיום. רוצה לומר: סין, הכוח העולה, כלכלית וצבאית, יכולה לעשות בעצם ככל העולה על רוחה, בלי שמישהו בעולם יהין לעצור בעדה. כפי שאכן היא עושה כיום, בנושא הריבונות בים סין הצפוני.
אלבניה, המדינה הנשכחת והענייה בבלקנים, היא בעצם כוח צבאי עלוב, שכוחו רק בחולשתו. העכבר ששאג, אם לשאול כותרת מסרטו הנפלא של הקומיקאי הבריטי (יהודי), פיטר סלרס.
ראשים ערופים
משוואת הכוחות הבלתי אפשרית הזו רלוונטית גם לאזורנו. העליתי אותה בהקשר המתבקש של הוויכוח הציבורי-פוליטי שפרץ (כצפוי) בימים אלה, בעקבות פרסום קטעים מדוח מבקר המדינה על התנהלות הצבא והקבינט בתקופת מבצע צוק איתן.
עוד כשהחלו ההדלפות הראשונות מן הדוח, היה ברור, שכמקובל במחוזותינו, גם הוא יתועל לאפיקים הפופוליסטיים, הצעקניים, במקום שיגרום לנו להתבונן באמת הבסיסית המסתתרת מאחוריו. אמת שהיא בהחלט לא נעימה אך אין לה קווי זיהוי פוליטיים, ולכן אותן מפלגות ואלה מאמצעי התקשורת שכבר הזדרזו לעשות בדוח שימוש בכיכר העיר הצמאה לראשים ערופים, יחמיצו גם הם את הכיוון הנכון.
אם לחזור לצמד הבלתי אפשרי שלנו, סין ואלבניה, במציאות המזרח תיכונית שבה אנו חיים ולוחמים, "אלבניה" היא רצועת עזה (או לבנון בשליטת החיזבאללה), ו"סין" היא ישראל,
אבל רק כאילו סין. מפני שבניגוד לסין או לרוסיה הפוטינית, שמצפצפות על כל העולם, ישראל היא רק מעצמה על-תנאי! מעצמה צבאית מול החמאס או חיזבאללה, אבל מעצמה שגם כאשר היא מנהלת מלחמה שאין צודקת ממנה, היא נלחמת גם נגד השעון הבינלאומי, שתמיד אבל תמיד, יכפה עליה לעצור, גם בשיא תנופתה, ואז יכפה עליה הסדר מדיני, שידאג לגלות סלחנות עם התוקפן הערבי, שהרי בשוק הצביעות, למסכנות יש תמיד קונים נלהבים.
ערכי וטהור
הצרה היא, וזאת הוכיחו כל המבצעים האחרונים של צה"ל, וצוק איתן הוא רק האחרון שבהם, שלמערכת הההתחשבות בריאל פוליטיק, נכנס שיקול נוסף. שיקול שאין ערכי וטהור ממנו. שיקול שהאויב למד, מכיר היטב ומבסס עליו את טקטיקת הלחימה שלו.
אני מדבר על שיקול המחיר האנושי.
אם מתעלמים מצחצוחי החרבות האישיים שהיו בקבינט (השר
נפתלי בנט, מוביל בדירוג המדליף התורן המצליח ביותר), ומתמקדים יותר ברקע העימות העקרוני שהיה בקבינט, מתברר שבעצם התנגשו כאן שתי גישות. שתי גישות יסוד המשקפות את האופי הישראלי.
נכון, זה אולי יישמע לא כל כך נעים, או לא פטריוטי או כמו מה שנוגד את ערכיו המיתולוגיים של צה"ל, בדבר "החתירה למגע עם האויב" וגו'. אבל אסור לטמון את הראש בחול.
לדעתי, השיקול הדומיננטי שהכתיב את הלחימה של צה"ל בצוק איתן, כמו גם במבצעים קודמים, היה השיקול הראשוני לחסוך ככל האפשר בחיי אדם. להכות את האויב לא ע"י הבסתו בעימות ישיר מכריע אלא במעין גירסה מקורית של "הגישה העקיפה": באמצעות שבירת רוחו ורצון הלחימה שלו.
68 חללים
זו למעשה גם הסיבה לשימוש שעשה ועושה צה"ל בהפעלה כה מסיווית של חיל-האוויר, טקטיקה שאיננה מסכנת את חיילי צה"ל ונגדה אין לחמאס שום מענה צבאי. זו הסיבה שלמרות יתרונו הצבאי הברור של צה"ל, נמשך מבצע צוק איתן זמן כה רב (50 יום!).
זו בדיוק הסיבה, שחמאס בנה את תפישת ההגנה שלו, על המאמץ להקיז מה שיותר את דמו של צה"ל התוקף ושל העורף האזרחי הישראלי. בתחום הצבאי הוא גבה מצה"ל 68 חללים; אך בתחום האזרחי נכשל (5 אזרחים נהרגו) בעיקר בשל ההצלחה המפתיעה של "כיפת ברזל".
הסיבה שמבצע צוק איתן הסתיים לכאורה בתיקו אסטרטגי מאכזב היא, שכמו במבצעים הקודמים התגלה שוב שצה"ל - ואין זה משנה מי עמד בראשו - לא הוכן ולא אומן לסוג כזה של מלחמה א-סימטרית.
כך זה היה במלחמת לבנון השנייה, במבצע "
עופרת יצוקה" (דצמבר 2008- ינואר 2009), במבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012) וגם במבצע צוק איתן (יולי-אוגוסט 2014).
שקט ברצועה
הצירוף הזה של חוסר מוכנות הגייסות למלחמה סטטית באויב מתבצר שאיננו שואף כלל לנצח אלא רק לגבות מחיר דמים גבוה ככל האפשר מישראל, יחד עם החלטת הדרג המדיני (וממנה - ההשראה אל הדרג הצבאי הבכיר) לחסוך ככל האפשר בחיי אדם ע"י אימוץ מהלכים צבאיים זהירים, הוביל למצב המתסכל שבו עוד סיבוב צבאי הסתיים כאילו ללא הכרעה, למרות שמאז (להוציא כמה מקרי ירי ספוראדי), נשמר השקט ברצועה.
הציווי האנושי המדבר על קדושת חיי האדם (עליו מרבה החמאס ללגלג), מלווה אותנו כאן, למרות שאנו חיים בלועו של הר געש מוסלמי עויין מאז ומתמיד. הבעיה היא שהשפעת הציווי הזה הולכת ומתגברת עם השנים גם כתוצאה מהתבססות התחושה הכללית, שאנחנו חיים בתהליך איטי של נורמליזציה.
שלא תהיה טעות. אין לנו מונופול על המאמץ העליון להגיע לנצחון במינימום של אבידות בחיי אדם. כל מי שמכיר את קורות מלחמת העולם השנייה יודע, כי המלחמה הנוראה ההיא (כ-70 מיליון קרבנות), יכולה הייתה להסתיים כמה חודשים קודם לכן, אילו מצביאי בנות הברית היו מאמצים את גישת עמיתיהם הסובייטים לגבי שדה הקרב.
אך בעוד שחזית המערב אופיינה בצעדים צבאיים איטיים וזהירים (שהוציאו את סטלין מדעתו, עד לשלב שהרודן הפרנואידי הכרוני השתכנע שמדובר בקונספירציה מערבית זדונית - י.ר.), צעדים שלעתים גבלו בגרירת רגליים גם כאשר היה ברור שהוורמאכט על סף שבירה - הארמיות הסובייטיות דהרו לברלין בלי חשבון, חרף האבידות האיומות בנפש. חלקן ממש ללא צורך מבצעי.
אז אם הסיסמה המתחייבת אצלנו היא בעצם ניצחון אבל לא בכל מחיר, במקום להתכתש בעזרת קטעי פרוטוקול, כדאי הרבה יותר, לדאוג שצה"ל יתאים את תפישת הביטחון שלו לנורמה הציבורית השלטת, שאיש לא רוצה להכריז רשמית על קיומה.
