להביא את חברון לטורונטו

מי אמר שאין הסברה ישראלית בטורונטו? יש גם יש. ולעיתים אין היא בהכרח אוהדת בלשון המעטה את ישראל. השבוע הגיע למסע הרצאות בטורונטו יהודה שאול, בן 24, לוחם לשעבר בנח"ל, ממקימי תנועת "שוברים שתיקה", ששמה לה למטרה לחשוף את "פשעי המלחמה" שמבצעת ישראל ב"שטחים הכבושים" ועורר דיון בשאלות הנוגעות למוסר הלחימה של צה"ל.

יהודה שאול וחבריו, המונים כיום חמישים איש, פרצו לתודעה הציבורית כאשר הציגו תערוכה שתיעדה את "הפשעים" בשטחים ומאז הם פיתחו את מחאתם באמצעות תיעוד בכתב, אודיו ווידאו של עדויות של חיילים וקצינים על מחיר "הכיבוש המשחית".

ליהודה נקבעו שתי הרצאות. ב-7 בדצמבר הוא הרצה במרכז Winchevsky בחסות ארגון העם היהודי המאוחד (UJPO), יושר - הרשת היהודית לצדק חברתי, ארגון לא בשמנו (NION) וברית של יהודים מודאגים (ACJC). נציג "שלום טורונטו" הגיע לשמוע את דבריו בהרצאה השנייה שנישאה ב-11 בדצמבר ב-Friends Meeting House בחסות אגודת הידידים הקוויקרים ואיחוד הכנסיות של קנדה. בקהל היו גם נציגים של ארגוני שמאל נוספים וגם פעילים בולטים בקהילה המוסלמית.

בפתח דבריו מספר יהודה על עצמו, ילד למשפחה חרדית מההתנחלות מעלה מכמש הסמוכה לרמאללה, שהתגייס כמו כולם לצה"ל ותכנן לאחר השירות הצבאי לנסוע לעבוד אצל קרוביו בקנדה ולאחר מכן לצאת לחופשה "רוחנית" בהודו, לאחריה תכנן ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. כיום הוא עדיין חובש כיפה ונוספה לו צמה ארוכה לראשו. תחילת השינוי בתפישתו את הכיבוש חלה כאשר מונה לסמל מחלקה בזמן שירותו בחברון, תפקיד שהעניק לו יותר זמן פנוי למחשבה על מהות הפעילות שהוא מבצע כחייל כ"כובש". "הפסקתי לחשוב כחייל והתחלתי לחשוב כאזרח", הוא מספר ומוסיף, כי באותה עת חלה "ההארה" והתגבשה ההכרה במשמעות הדברים שנראו עד אז רגילים וטבעיים. "זה היה רגע מפחיד... והבנתי שאני מפלצת ושאני חייב לפעול".

יהודה שוחח בנושא עם חיילים נוספים, אשר הסתבר לו שמחשבה דומה קיננה גם בראשם. ביחד הם תיעדו את השירות הצבאי בחברון, מתוך כוונה להביא את המציאות בשטחים לתוך תל אביב, לתוך מבצרה של החברה הישראלית החיה בבועה ואינה מתעניינת בדבר מעבר להשגת כסף והנאות החיים. זו הייתה ועודנה המטרה המרכזית של פעילותו - לשבור את השתיקה על מה שעולל "הכיבוש" לעם הפלשתיני. והסיפורים שהביא עימו לקהל הקנדי היו קשים. הוא מתאר את היחס המשפיל לפלשתינים, את המעצרים השרירותיים וההתעמרות. "לא מתייחסים אליהם כבני אנוש, מפסיקים עם הזמן לראות בהם בני אדם. רואים בהם קקטוסים".

את הכיבוש הישראלי הוא רואה כ"מושחת" מיסודו. "פעם האמנתי שצה"ל שונה. האמנתי שנוכל לעשות כיבוש מחלקה ראשונה. כיבוש נאור", אומר יהודה ומציין, כי הקוד האתי של צה"ל המדבר על מוסר לחימה וטוהר הנשק קורס תחת הכיבוש. הוא נזכר באירועים בהם הוציאו משפחה מביתה רק כדי לראות משחק כדורגל בו שיחקה ארגנטינה בגביע העולם בכדורגל, בוונדליזם בבית של פלשתינים, בבזיזת חנות מכולת בג'נין ועוד ועוד.

ולא רק על מעללי השפלה ידע לספר מניסיונו וחוויותיו האישיות. בהיותו מוצב בישוב היהודי בחברון הוא טוען, קיבל הנחיות ממפקדיו להשיב אש לעבר מקורות הירי בשכונת אבו סנינה. הוא מבקש להדגיש, כי הירי לעבר שכונת מגורים אינו יכול להיות מדויק ובוודאי לא בשימוש בנשק רומה רימונים. טווחי הביטחון באימונים הם כק"מ ובחברון, הוא מסביר, "ירינו רימונים לתוך שכונה אזרחית מבלי להתחשב בטווחי הביטחון". לאחר זמן צה"ל עבר לשיטת פעולה חדשה של ירי יזום לעבר בתים פלשתינים בשכונת אבו סנינה גם אם לא קדם לכך ירי פלשתיני ופעולות קרקעיות חודרות בתוך חברון.

"חשבנו, שצריך ללמד אותם לקח. נפלוש לעיר ונירה בהם מקרוב. נכנסנו לשכונות, ירינו בבתים, במכוניות ובחנויות. הפגנו נוכחות". הוא מספר, כי הירי לעבר השכונה הפלשתינית היה בתחילה בבחינת ריגוש, כמו משחק מחשב... בשלב השני, גם בגלל שלא רצינו לנקות את הנשק בבוקר לאחר הירי, היינו מתערבים על ירי הצלף. האם יפגע בגלגל האחורי של מונית המרצדס או לא".

הוא רואה חשיבות לציין, שאלה היו חוויותיו בשירותו הצבאי ושהן אופייניות לפעילות של צה"ל בערים נוספות בגדה המערבית וגם ברצועת עזה. משנשאל ע"י אחת המשתתפות אם צריך להעמיד את כל המעורבים בפשעים אלה לדין על "פשעי מלחמה" (במשתמע - גם אותו), הוא משיב, כי המטרה שלו היא לעורר דיון בשאלה בדבר גבולות המוסר של החברה הישראלית, ואם צריך להעמיד לדין חיילים ישראלים, הרי שטור החיילים שיצעד לבית המשפט יהיה ארוך מאוד. טענות צה"ל כאילו מדובר במעשים חריגים בשטחים איננה אמת לדבריו. "השחיתות המוסרית מתחילה מהראש", הוא מדגיש. תכלית יוזמת "שוברים שתיקה" היא להציב מראה בפני החברה הישראלית, להסיר את המסכות ולברר את הקווים האדומים.

למחרת ההרצאה שוחחתי עם יהודה שאול כדי לברר מה מניע אותו לבוא לקהל הקנדי ולתקוף בחריפות רבה את מוסר הלחימה של צה"ל ומדינת ישראל.

- האם נכון בראייתך להעביר מסרים אלה לקהל היעד הקנדי?

התשובה כן. המטרה הראשונה שלי הייתה לפגוש יהודים ולהסביר להם שאם הם אוהבים את ישראל, חייבים לפתוח דיון על המוסריות של ישראל. אני סבור, שיש דברים שהם אוניברסאליים. אי אפשר לחסום איש בפני אינפורמציה. זו הוכחה לבגרות של החברה והעם המסוגל להתמודד עם ביקורת ולהסתכל במראה.

- מרבית הקהל, לפחות מנקודת מבטי, הביע תמיכה בחוסר הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. איך אתה מתייחס לכך?

בעיני, הזכות של ישראל להתקיים היא מוחלטת. צריך לעשות הבחנה בין עניין זה לבין מעשיה של ישראל בשטחים. רק כשאנו פותחים את הדיון אנו יכולים לכוון את הדיון לכיוון שאנו רוצים. מהקהל שמעתי גם דברים אחרים. פלשתינית בקהל אמרה לי ששני הצדדים צריכים להסתכל במראה. מכל מקום, המשך השתיקה היא היא המסייעת לחתירה נגד המדינה. אני מסייע למדינה בכך שאני מחזק אותה כמדינה מוסרית יהודית, שמוכנה לפתוח דיון בשאלת הגבולות המוסריים.

- האם נכון בעיניך להציג את טיעוניך באופן כה חד-צדדי?

אני אשאל אותך בחזרה. האם אתה מכיר מישהו שאינו מציג דברים באופן חד-צדדי? בחרתי להציג את הדברים דרך משקפת שאינה נמצאת על השולחן, דרך תמונות שלא תמיד רואים. את התמונות מפיגועי ההתאבדות כולם מכירים. זו הזווית שלי. חשוב לי לדבר על נקודת המבט שלי ועל גבולות המוסריות של החברה.

- מדוע להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה ולא לכבסה בתוך ה"משפחה" בישראל?

התשובה פשוטה. האם יעלה על הדעת שבמקרה של אלימות במשפחה לא נדווח החוצה? לפעמים כדי להכניס מסרים פנימה צריך לצאת החוצה. בהתחלה התמקדנו בפעילות בישראל. כשניסינו לפרסם דברים בארץ, התקשורת לא הסכימה. אמרנו להם שנלך לתקשורת זרה ואז הם הסכימו לסקר אותנו. לפעמים צריך ללכת בדרך זו.

- שרתת בשטחים. מה האלטרנטיבה בראייתך לדפוסי הפעולה הנוכחיים של צה"ל נגד הטרור הפלשתיני שראשיו מדברים בגלוי על זכותם לרצוח כל יהודי החי או אף עובר לרגע בשטחים, ובמילים אחרות מצדדים בג'נוסייד?

אין לי אלטרנטיבה ביטחונית. אני לא גנרל. אני שואל אם התשובה הצבאית של מפקד חטיבת חברון לגיטימית מבחינה מוסרית או לא.

- ובכל זאת, אתה מבקר בחריפות את צה"ל מדוע לא תציג אלטרנטיבה הלוקחת בחשבון את האילוצים בהתמודדות עם הטרור הפלשתיני?

אני חוזר ואומר. אני לא גנרל ואינני צריך לבוא עם תשובות. תפקיד החברה הוא לשים את הגבולות. הצבא צריך לגבש הצעות לפעולה והחברה האזרחית צריכה להציב בפניו את הגבולות. זו הדמוקרטיה.