עוצמת הראיות הנדרשת לשלילת חרות

באותו עניין, האגף לסיוע משפטי טען כי היות שהסנקציה הגלומה באשפוז כפוי היא סנקציה מעין פלילית (שכן היא כרוכה בשלילת חרות הקשה כמו, ולעיתים אף יותר מעונש מאסר), הרמה הראייתית הנדרשת לצורך הפעלת הסנקציה של אשפוז כפוי צריכה להיות – אם לא "מעבר לספק סביר", אז – לפחות – ברמת ביניים בין "מעבר לספק סביר" לבין "מאזן ההסתברויות" (שהיא רמת ההוכחה המקובלת במשפט אזרחי).

לכך השיב כב' השופט מלצר בפסק הדין, כי אכן, רמת ביניים שכזו מקובלת הן בשיטת המשפט האמריקנית, אך לא בשיטה האנגלית, והוא מבכר את השיטה האנגלית, אשר אינה מקיימת רמת ביניים;

הוא קבע כי ההידרשות ל"רמת ביניים" ראייתית תיעשה אך ורק "כאשר מתעורר חשד לפליליים במסגרת ערעור על תוצאות בחירות", והוא סיכם את דבריו, וגרס כי "קשיותה של טענה המועלית נגד אדם, או החומרה שבתוצאת קבלתה – איננה צריכה להוביל לשיני מידת ההוכחה, אגב יצירת קריטריון שלישי בין שתי אמות המידה, אלא אך ורק להגברת כמות הראיות הנדרשת (או רצינותן) – במידה שתעמוד ביחס לקשיות הטענה, או למשמעות הקשה של קבלתה".

הנימוק, לדברי כב' השופט מלצר, הינו, כי בארצות הברית ההחלטה על אשפוזו הכפוי של פלוני, נתונה בידי בית המשפט, בעוד שבארץ, ההחלטה הזו נתונה בידי טריבונל מנהלי.

על עמדתו זו חזר כב' השופט מלצר, בכנס. הוא טען כי "רמת הוכחה ביניימית אינה אפשרית. זה או "מעבר לספק סביר" או "במאזן ההסתברויות" אין באמצע".

עולה השאלה, האם הקושי המשפטי ליישם דרגת ביניים בין "מעבר לספק סביר" לבין "מאזן ההסתברויות", הינו אמתלה מספקת לאפשר שלילת חרות של אדם על סמך מאזן ההסתברויות בלבד?

כעורכת דין המייצגת אנשים בפני וועדות ערר פסיכיאטריות, נוכחתי ללמוד כי במהלך שני העשורים האחרונים עברו חברי הוועדות הפסיכיאטריות כברת דרך, הם מכירים את הפסיקה, ומיישמים אותה, ומדובר (באופן חלקי, אך ראוי לציון) גם על הפסיכיאטרים שבהם, אשר חלקם אפילו מגלגלים על הלשון בגאווה טרמינולוגיה משפטית. לפיכך - אם וועדה פסיכיאטרית מכריעה בהמשך שלילת חרותו של אדם – בכליאתו במוסד פסיכיאטרי – מן הראוי שתתייחס בכובד הראש הראוי למעמד, לרבות אימוץ מבחן ראייתי מחמיר.

אולי זה המקום לציין, כי גם וועדות רפואיות בתחום נכי צה"ל, העוסקות בעניינים רפואיים גרידא, נדרשות מפעם לפעם להפעלת אמות מידה משפטיות, ואם אלוהים רוצה אז מטאטא יורה (או במילים אחרות, אם רופאים חברי ועדות רפואיות לעניין נכי צה"ל, למדו את דרך ההנמקה והחשיבה המשפטית, כשנאלצו לכך, גם רופאים חברי ועדה פסיכיאטרית יכולים).

לא זו אף זו: כב' השופט מלצר טוען כי "המקרה החריג" שבו יש לקבל את "המבחן הראיתי הביניימי" הוא במקרה של "התעוררות טענות בעלות אופי פלילי בערעור בחירות". האמנם כך?

אדם אשר מיוחסים לו מעשים פליליים במסגרת ערעור בחירות, לא ייעצר "מהרגע להרגע";

אולם מרגע שמוצאת כנגד אדם הוראת בדיקה פסיכיאטרית כפויה מכוח סעיף 6(א) לחוק האשפוז הכפוי, הוא נשלף מביתו מהרגע להרגע, לבוש או לא לבוש, יחף/עם נעלי בית, ולנגד עיני השכנים.

האם באמת העלאת חשד לפליליים במסגרת ערעור בחירות, כאשר אין חשש שהחשד יוביל למעצר מיידי, וארוכה הדרך עד להגשת כתב אישום, אם בכלל, שקול, בכלל, לסנקציה הכה דרקונית של אשפוז פסיכיאטרי כפוי???

לעניות דעתי, החלת רמה ראייתית של "מאזן ההסתברויות" בהתייחס לסנקציה קשה, חריפה, ולעיתים דרקונית כגון אשפוז כפוי, נוגדת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו;

שיטת המשפט שלנו קובעת, כי ככל שסנקציה אשר מוטלת על האזרח פוגעת פגיעה קשה בזכויות היסוד שלו, כך על המשוכות בדרך להפעלתה להיות מרובות ודווקניות יותר (ראו לעניין זה ראה ע"פ 2910/94 מדינת ישראל נ' ארנסט יפת, פ"ד נ(2) 221 (1996), שם נפסק כי הדין הפלילי, ובעיקר הפרוצדורה הפלילית הדיונית מהווה ה'מגנא כרטא' של הנאשם);

כלל זה הינו מעיקרי היסוד של השיטה, והוא עוגן במספר פסקי דין כגון פסק הדין זאדה (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)), ופסק הדין ניימן (ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשר, פ"ד לט(2) 225 (1995)).

למעשה, עיקרון העל-היסודי הזה במשפט שלנו מגולם היטב בדיכוטומיזציה בין משפט פלילי לבין משפט אזרחי:

סדרי הדין הפליליים (כגון חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו – 1996, חוק העונשין, התשל"ז – 1977, ועוד) מהווים את 'מנגנון הביטחון' או את 'חומת המגן' בין האזרח לבין הרשעתו בידי הרשות, וזאת מתוך הבנה כי סנקציית המאסר, המעצר, עם כל הפגיעה בשם הטוב הנלווית להם, היא סנקציה חריפה מנשוא.

באופן מהותי, ברצף שבין הסנקציה הפלילית לבין הסנקציה האזרחית, אשפוז כפוי ממוקם קרוב יותר לסנקציה הפלילית, ובשיטת המשפט שלנו המהות קובעת, ולא הכותרת (ראו לדוגמה בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994)).

לפיכך, מן הראוי כי ההגנות אשר יקנה המחוקק לאנשים הנתונים לסנקציה של אשפוז בכפייה, תהנה בהתאם;

בית המשפט, לפיכך, יכול היה לנצל את ההזדמנות שנתנה לו כאשר הוגש לפתחו הערעור בעניין רע"פ 8000/07 היועמ"ש נ' פלוני, ולכונן הלכה המעגנת את זכויותיהם של אנשים הנתונים להליכי כפייה פסיכיאטרית להליך הוגן. הוא בחר, תחת זאת לומר אמירה רפה, בעייתית, וכזו אשר חלקים רבים ממנה משמשת את הגישה הפטרנליסטית, וחבל שכך.