מאז זכה טראמפ במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, נראה שהתקשורת הישראלית נרשמה רובה ככולה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב והפכה את טראמפ לבבואה האמריקנית של שנוא-נפשה הישראלי, נתניהו. אפשר שהיא מבינה שטראמפ, מייצג דבר-מה חדש בהוויה הציבורית האמריקנית, שבתודעת האיום הקולקטיבי של השמאל, המודל המקביל לו בישראל הוא נתניהו.
כאשר אני עוקב אחרי כתבים ישראלים המדווחים מארה"ב, מסתבר שרובם אינם מעדכנים את הציבור, אלא משתפים אותו בצרתם האישית, על מה שחולל להם טראמפ בשעות שחלפו מאז הדיווח הקודם. שפר עליהם גורלם, כאשר התברר שנתניהו העז לומר בפומבי מלה טובה על יוזמת טראמפ לבנות גדר אפקטיבית על גבול ארה"ב מקסיקו, ולהפסיק בכך את זרם המהגרים הלא קרואים לארה"ב. אין ספק שבנושא זה קיים
ניגוד עניינים ברור בין ארה"ב למקסיקו לפי תפיסתו של הנשיא החדש. ברור גם מדוע מתנגד נשיא מקסיקו לתוכניתו של טראמפ, לא רק בעניין מקור המימון
1 שאיננו בעיה אמיתית לארה"ב או למקסיקו, אלא לעצם העיקרון של חסימה אפקטיבית של הגבול.
עבור מקסיקו ההגירה היא פתרון לבעיות פנימיות רבות ועבור ארה"ב היא מקור לבעיות חדשות רבות.
מבחינות רבות מזכירה התופעה באופיה ובהשפעתה על המדינה הקולטת, את ההגירה המסיבית לישראל ממזרח אפריקה עד להקמת הגדר על גבול סיני. הממדים הנומינליים של ההגירה שונים כמובן, אולם חריפות הבעיה דומה, משום שמדובר במיליוני מהגרים, ובתנועה שנמשכת שנים.
ברור לי מעבר לכל ספק, שהדמיוּת בין המקרים והרפלקס המותנה של השמאל לגבי טראמפ ונתניהו כשחקנים ראשיים בשינוי המציאות, תרמו רבות לזהות התגובות. התקשורת הישראלית מדווחת בארץ כבר זמן רב כמעט אך ורק נושאים בעלי גוון שלילי, שערורייתי, בקורתי-תוקפני, ועוין.
התנהלותה מזכירה התנהגותם של חתול או כלב, בדרך כלל לא בוגרים במיוחד או במעמד של חיות-מחמד, כאשר משגרים לעברם כדור צמר; להלן: אפקט כדור הצמר. הכדור החף מכל כוונה שלילית, הופך בבת אחת לאויב המוצהר המידי של בעל החיים. חלק מן הזמן הוא מתקלס בו, פורם, דוחף, מגלגל, מושך וכל כולו מרוכז בכדור. ובחלק הבא, זהו האויב המוצהר שבעל החיים נועץ בו שיניים, קורע אותו לגזרים, משתלח בו בטפריו ובמלתעותיו משל חייו עומדים לו מנגד בגין אותו כדור. כאשר אתה מתבונן בשילוב המוזר הזה, אינך מבין מדוע נוהג בעל החיים בכדור כפי שהוא נוהג. אני לא מצאתי לכך עד כה שום הסבר רציונלי.
טראמפ איננו נשיא ישראל ונשיאים, ראשי-ממשלות או ראשי מדינות מסוגים אחרים, יש לכל המדינות בעולם. מעולם לא ראיתי בישראל תופעה דומה להתנפלות הסדרתית של התקשורת הישראלית על הנשיא הידידותי טראמפ. הבנתי בנקל את הביקורת על אובמה, שהייתה פרי באושים של מדיניותו העוינת כלפי ישראל. הבנתי בעבר את תהפוכות הזיקה לנשיאים וראשי ממשלות זרים, שהיו גם הם פונקציה של מדיניותם כלפי ישראל. אולם קשה להבין מה טעם ראה השמאל הישראלי לצאת נגד טראמפ בשצף-קצף עוד בטרם הושבע לנשיא וחרף כל הסימנים החיוביים ששידר כלפי ישראל לפני הבחירות ובמהלך מסע הבחירות עד פרסום זכייתו. לאחר שזכה, חוגים לאומיים וציונים נורמליים היו צריכים לברך "הגומל" או לשתוק עד אשר יושבע טראמפ לנשיא ואז לשפוט אותו, כפי ששנעשה בעבר ונכון לעשות גם כיום - לפי מעשיו.
השמאל הישראלי מחשיב עצמו דרך קבע למי שמקדים את זמנו. הנאורות היא בעיניו ערובה לידע אבסולוטי ולכושר ניבוי. כלפי נתניהו לא הוכיח יכולות מרשימות, ונתניהו טרף את קלפיו פעם אחר פעם. עתה פנה לעבר הנשיא האמריקני, הפך אותו לתואם-ביבי והחל משתלח בו עוד בטרם נמצאה לו סיבה טובה אחת לכך. הכל מושתת על סיפורים מן העבר, שחלקם אולי נכון וחלקם בוודאי לא, אולם איש לא טרח לבדוק אותם באופן בלתי-תלוי. ברגע שהשמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית קבע, מנימוקיו שלו, עמדה פוליטית כלפי המועמד ואחר-כך הנשיא הנבחר טראמפ, הפך השמאל הישראלי ל"גרופי", שמשרת בנאמנות ובקנאות את הפריץ החדש - כת נאמני אובמה. מדוע? - שאלו את החתול או הכלב; ההסבר היחיד שיש לי להתנהלות מוזרה זו הוא אפקט כדור הצמר. כל הסבר אחר הוא בתחום הפסיכולוגיה הקלינית.
אובמה גרם נזקים רבים לישראל, והביא לה תועלת מועטה בלבד. אילו נדרשתי לשקול את הסיוע הצבאי שלא מנע מישראל, מול הנזקים שגרם לה: ההסכם הגרעין עם אירן, הרס המו"מ עם הפלשתינים, התמיכה המסויגת מדי בלחימה הישראלית מול הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, השחיקה היזומה של התדמית הבינלאומית ובסחר הבינלאומי - דומה שלא הייתי מתקשה לקבוע שסך הנזקים גדול בהרבה מסך התועלות. כל מי בישראל שמקדש את מורשת אובמה, עושה לישראל נזק דומה, מפני שהוא מעודד ידידים ללכת בדרכם של יריבים מובהקים. טראמפ לא שם. ייתכן שינסה לפעול לשינוי המציאות האזורית ויעשה זאת כחלק ממהלך לעיצוב מחדש של פני האזור. ארה"ב של אובמה גרמה כאן לרעידת-אדמה הרסנית, ורק ארה"ב שיש לה אוריינטציה אחרת, למעשה הפוכה, תוכל, במאמצים רבים, לתקן זאת. המפתח הוא ביצירת יציבות ולא ביצירת מוקדי תסיסה נוספים. יצירת יציבות היא פונקציה של חיזוק הגורמים שיש להם יכולת ורצון להשתלב במערך הקיים, לא של רצון להחליף אותו באי-סדר חדש. במילים אחרות: חיזוק היחידות המדיניות הקיימות, מבלי להעדיף במובהק אחת על פני אחרות, ומניעת בריתות גושיות אזוריות ואחרות המערערות סדר זה.
אני מעריך שטראמפ ינסה מהלכים מסוג זה בחודשים הקרובים. הואיל שיש לו עבודה ענקית לבצע בארה"ב ובעולם כולו, על-מנת לתקן את שפע קלקלותיו של אובמה, זו תהיה משימה נוספת ולא עיקרית. כישראלי ותיק אני סבור שאחת מאבני הבניין החדש תהיה ישראל מחוזקת. מפתח לישראל מחוזקת נמצא בשלושה מרכיבים: ירושלים שלימה כבירת ישראל, גבול הביטחון המזרחי על הירדן והסדר פדרטיבי עם ירדן. אבן בניין אחרת תהיה אירן מוחלשת. אבן בניין שלישית תהיה סדר חדש במרחב העירקי-סורי שיכלול מדינה כורדית ושיפור היחסים עם טורקיה בתמורה להחזרת מרכיבים דמוקרטיים לסדר הפוליטי הפנימי שלה - מרכיבים טורקיים לא מערביים. סדר חדש אמור לגמד עוד יותר את הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, בין היתר על יסוד פיתוח מודרג של שת"פ בין ישראל למדינות הסוניות המתונות יחסית.
דומה שהשמאל הישראלי פוחד מאפשרות שטראמפ אכן יצליח לחולל שינוי, שיהיה שונה מהותית מסיסמאות הסרק שהוא מוכר לכל דכפין כבר עשרות שנים. הדבר טוב מאוד לישראל, אולם באופן זה מסתכן השמאל שייגזר עליו ניוון פוליטי ולכך אינו יכול להסכים. בשם טובת המפלגה, שאותה הוא מסב להצהרות פוסט-מודרניות מסוגים שונים כגון "היפרדות", "דמוקרטית או יהודית" "שלום עושים עם אויבים" וכ"ב, הוא מנהל מלחמת מאסף מול שני האיומים הגדולים הנשקפים לו: מבית - נתניהו, באמצעות התקשורת ובית המשפט; ובארה"ב - טראמפ, באמצעות שותפות עם התקשורת ברצח אופי והמסע הלעומתי של המפלגה הדמוקרטית. מתוך נקודת מבט זו, הדמיוּת והזהות בדימויים ובהתייחסות לשני האישים מובנת לגמרי.
מפא"י, שלימים הפכה לכל מיני מפלגות אחרות במטרה לשרוד פוליטית, ידעה תמיד להעדיף את המפלגה ואת האוטופיה התורנית על פני המדינה, למעט בימיו הגדולים של בן-גוריון ולכן חיסלו פוליטית גם אותו. 
