פינוי עמונה בקושי הסתיים וכבר פרץ ויכוח תקשורתי-פוליטי צפוי, בשאלה מה מידת האלימות שליוותה אותו. וזאת גם אם הכל מסכימים, שבכל מקרה פינוי עמונה 2017 לא דמה בשום מקרה לפינוי עמונה 2006, שהיה אלים ביותר, מצד שני הצדדים.
ההכרה, שמיפלס האלימות ירד בצורה ניכרת, היא ללא ספק מקור תחושת האכזבה שנשבה מאמצעי תקשורת רבים. אפשר להבין אותם. הם ציפו לדם - והתאכזבו מרות. נאלצו להסתפק במערכה האחרונה של הפינוי - ההשתלטות על בית הכנסת - שלוותה בכמה סצינות קשות, כאלו שבוודאי יתויגו תחת הכותרת הפופולרית נוער הגבעות בפעולה. מי שלא יסתפק בכך, יוכל תמיד להתנחם בדיווח המסורתי של
משה נוסבאום, הכתב לענייני משטרה של ערוץ 2 ("במערכת הביטחון חוששים מתגובות תג מחיר").
אולי כדי לחפות על האכזבה מן הפינוי האנמי ברובו של עמונה, קיבלנו - כפיצוי - גל של עקיצות תקשורתיות כלפי המשטרה. מה שהוציא עתונאים רבים מדעתם היה האיפוק המרבי שנהגו אלפי השוטרים במהלך הפינוי. במיוחד הגילוי המזעזע, ששומרי החוק התייצבו למשימה בלא נשק חם, ללא קסדות וגם ללא חיל הפרשים. הביקורת על הגישה המפויסת של המשטרה הגיעה כמעט מכל עבר.
במהדורת החדשות של יום רביעי, בערוץ 2, עוד ניסה
דני קושמרו להסתיר את הרמז הגזעני מאחורי ניסוח מסורבל, עד שפלט: "נראה אם המשטרה תנהג כך גם עם מיגזרים אחרים"... אה, מ י ג ז ר י ם אחרים. דני בוודאי התכוון לבני כת האיימיש, שלאחרונה התיישבו בשומרון.
אבל ביום חמישי בבוקר, בתוכניתה סדר יום ברשת ב', כבר הייתה
קרן נויבך הרבה יותר מפורשת. היא פירטה את כל רשימת נפגעיה של המשטרה - בשל טיפול אלים בהפגנות - והתמקדה בעיקר באתיופים ובבדואים. אני זוכר את תגובתה של נויבך בבוקר שלאחר ההפגנה הגדולה ורוויית האלימות של יוצאי אתיופיה, שהתקיימה ב-3 במאי 2015 באזור כיכר רבין בת"א. זו הייתה הפגנה כואבת, סוערת, תוצאת האפליה החברתית הקשה ממנה סובלים בני העדה. הטריגר המדויק היה ככל הנראה פרשת החייל האתיופי רוכב האופניים, שצולם מותקף בברוטאליות על-ידי שוטר.
פוסט-ציונית
אבל בשלב מסוים יצאה ההפגנה ההמונית הזו מכלל שליטה של מארגניה, והפכה לעימות פרוע ואלים מסביב הכיכר, במהלכו נופצו זגוגיות חנויות ברחוב אבן גבירול ומפגינים רעולי פנים תקפו שוטרים באבנים ובבקבוקים.
אבל לכל הקטע האלים הזה, שגם הוא צולם בהרחבה על-ידי מצלמות הטלוויזיה, לא היה זכר אצל נויבך. היא דיברה 20 דקות רצופות אך ורק על אלימות השוטרים. אפילו העובדה, שמארגני ההפגנה עצמם הודו ביושר כי הם מצרים על מה שעוללו חלק מהמפגינים, לא הזיזה אותה מדעתה.
קרן נויבך סימנה מראש את המטרה כחולת המדים, ולא סטתה ממנה כך שתשקף תמונת מצב אמיתית והוגנת, כפי שהאתיקה העתונאית הבסיסית מחייבת. ייתכן שאילו הזגוגיות המנופצות באבן גבירול היו שייכות לחנויות פלשתיניות, הייתה נויבך טורחת להתייחס גם אליהן.
אבל כאשר מדובר בפינוי בדואים ("מיגזרים אחרים"), כמו למשל בפינוי שגבה קורבנות אדם באום אל חיראן ב-18 בינואר, תמיד מומלץ לבדוק את תגובתו של
ערוץ 10, כפי שבאה לידי ביטוי בפינה הפוסט-ציונית של לונדון את קירשנבאום. גם הפעם היא לא איכזבה. ביום חמישי, החליף (כרגיל) מודי בר-און את
ירון לונדון כמנחה, אך שמר (כרגיל) על אופיה הפוליטי החד-צדדי של תוכנית האקטואליה.
לדיון על התנהגותה האדיבה למדי של המשטרה בפינוי עמונה (בהשוואה למיגזרים המקופחים), הוזמנו לאולפן נציג קהילת יוצאי אתיופיה ועתונאי האתר שיחה מקומית, חגי מטר. זימונו של הנציג האתיופי היה טבעי ומיותר להוסיף על כך מלים. זימונו של מטר הייתה עוד בדיחה אופיינית של ערוץ 10. דומה היה כאילו לדיון על חשיבות ההינזרות מעישון יזמין האולפן דווקא את נציג חברת פיליפ מוריס, חברת הטבק הגדולה בעולם...
שמאל רדיקלי
האתר הדיגיטלי שיחה מקומית הוא אתר חדשות זניח למדי. אבל יש לו מעלה חשובה יותר: הוא אתר שמאלני קיצוני, ודי בכך כדי שנציגיו יוזמנו שוב ושוב לאולפנו של ירון לונדון. האתר, שהוקם לפני כשלוש שנים, מופעל על-ידי צוות משותף של ישראלים ופלשתינים, במימון של קרנות בינלאומיות ותרומות מישראל. הוא אמור לטפל ב"מיעוטים בישראל", אבל בפועל עוסק בעיקר בפלשתינים, ודי אם בודקים מי כותב בו ומהם נושאי הכתיבה, כדי להבין על נקלה, שמדובר בבטאון שמאל רדיקלי.
למשל, אחת המשתתפות האהובות על ירון לונדון היא אורלי נוי, שהביעה באתר ביום ששי את "הסיפוק שיש בי למראה הפינוי של עמונה", אך מיהרה להדגיש: "מערכת המשפט, המדינה, המשטרה והמתנחלים נמצאים באותו הצד בדיוק, וזה לא הצד שלנו". הבנתם רבותי? גם מדינת ישראל לא בצד של אורלי נוי. מה שלא מפתיע אם זוכרים שכותב נוסף באתר הוא חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, ומרואיינת פופולרית בו היא ח"כ
חנין זועבי, ראש הסניף הישראלי של אגודת חובבי ציון.
לכן לא היה מפתיע לשמוע את נציג האתר, חגי מטר, עורך השוואה מעוותת בין פינוי עמונה לבין פינוי בתי הבדואים באום אל חיראן. מטר לא שמע או ראה את מטר האבנים שקידם את השוטרים באום אל חיראן (שלמרבה החוצפה הגיעו חובשי קסדות!), שאחת מהן פצעה בראשו דווקא את ח"כ
איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת; מטר לא ראה או שמע על דגלי פלשתין שהונפו במהלך ההתנגדות; מטר לא ראה או שמע שלמקום הגיע ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח - שנכנס ויוצא מבתי הכלא בישראל בעוון הסתה קיצונית נגד מדינת ישראל; מטר בוודאי לא ראה או שמע גם על נוכחותם של הפירומנים, עמיתיו של איימן עודה, שהגיעו לשטח כדי לתרום לשלהוב הרוחות.
לפיכך, יכול היה המשקיף האוביקטיווי חגי מטר לסכם - כמובן מבלי שיוטרד בשום שאלה על-ידי המנחה מודי בר-און - כי את עמונה צריך היה לפנות, אבל לא את אום אל חיראן. למה? הרי ב ש נ י המקרים ניתן פסק דין חלוט על-ידי בג"ץ! פרשת בתי הישוב הבדואי נדונה בשלוש ערכאות שיפוטיות, עד שבג"ץ סיים את הפרשה כבר לפני שנה וחצי. אבל לפי דעת המומחה משיחה מקומית, כאשר פסיקה של בג"ץ נוגעת לפינוי התנחלות יהודית - יש לכבדה. אבל כאשר פסיקה של בג"ץ מתייחסת לבתים שנבנו שלא כחוק בישוב בדואי - מותר לצפצף עליה.
משום מה, התעלם נציג שיחה מקומית מלהתייחס לפתרון היצירתי, שהעלה באותו יום מוח'תאר הכפר סילוואד, באשר לעתידם של מפוני עמונה. הכפר סילוואד, הסמוך לעמונה, הוא הישוב הפלשתיני שיוצג בבג"ץ ע"י ארגון השמאל יש דין, בעתירה שהגיש על חוקיות המאחז עמונה.
"שיחזרו לאירופה ממנה באו" - פסק המוח'תאר. באמת איך לא חשבנו על זה?
