בג"צ דחה (יום א', 17.12.06) את בקשתו של סטודנט לרפואה באוניברסיטת אל-קודס שבגדה המערבית, אחמד זכי נאג'ר, לקבל היתר כניסה לישראל אשר יאפשר לו להשתתף בלימודים קליניים ובהתמחות רפואית בבית החולים מקאסד שבמזרח ירושלים. בנוסף, נדחתה גם בקשתו כי מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, משטרת ישראל, ואלוף פיקוד הדרום יכירו בו כתושב אבו דיס ויימנעו מהרחקתו לרצועת עזה. ההחלטה התקבלה בעקבות חומר מודיעיני שגילה כי הוא פעיל בארגון "החזית העממית". השופטים, מרים נאור, דבורה ברלינר ואליקים רובינשטיין, שכתב את פסק הדין, ציינו כי הם קיבלו את ההחלטה הקשה כשהם "מקווים לעתיד טוב יותר".
בעתירה נטען כי נאג'ר העתיק בשנת 1999 את מקום מגוריו מרצועת עזה לאבו דיס, והחל בלימודי הרפואה. אולם, מאמציו לשנות את כתובתו הרשומה כמקום מגוריו לא נשאו פרי והרשויות סירבו להיענות לבקשותיו. כחלק מלימודיו נדרש להשתתף בלימודים קליניים. בנובמבר 2004 פנה למשרדי התאום והקישור של הרשות הפלשתינית באבו דיס וביקש כי יוענק לו כרטיס מגנטי אשר יאפשר לו קבלת היתר כניסה לישראל, לצורך הלימודים הקליניים. גם בקשתו זו סורבה, שכן מענו הרשום הוא בעזה, ונמסר לו כי עליו לשוב לעזה ולפנות למשרד התאום והקישור הסמוך למעבר ארז לעניין הכרטיס המגנטי.
צה"ל והמשטרה הודיעו כי מבדיקת מידע מודיעיני עדכני שנאסף בעניינו עולה כי התרת כניסתו לישראל עלולה לסכן את שלום הציבור. מחומר זה התברר כי נאג'ר פעיל בארגון הטרור "החזית העממית", וזאת למרות הכחשותיו בעניין. בנוסף טענו בצה"ל כי לעותר, שאינו אזרח ישראל, וככל זר אחר, אין זכות שבדין להיכנס לתחומי המדינה, שכן המדובר בפריבילגיה, אשר נתינתה ושלילתה מסורות לשיקול דעתה הרחב של מדינת ישראל.
בהחלטתם ציינו השופטים כי לא בלב קל הגיעו למסקנה כי אינם יכולים להיעתר לעתירה. לדבריהם, "ביקשנו לקוות, כי אדם הבוחר ברפואה - מקצוע אנושי - כמשלח יד והמעוניין להתמחות בישראל יתנזר ממעשים שאינם כדין, והדלת תיפתח לו, כחלק ממאמץ לבנות יחסי שלום. יוצאים אנו מהנחה שאין בלתה, כי על הפלשתינים ועלינו לחיות אלה בצד אלה, כדין ההיסטוריה, וכל פתח שניתן לפתוח לקידומה של שכנות טובה, בודאי בתחומי ההשכלה ובתחומים האנושיים, ראוי לבדקו ולנסות למצותו".
השופטים הוסיפו כי הם היו מלאי תקווה כי יימצא פתרון הולם, גם נוכח הקושי שבקבלת החלטה על יסוד מידע חסוי והזהירות שיש לנהוג בו. עם זאת, נימקו את הכרעתם בכך שאין מדובר בזכות שבדין, וכי נפסק לא אחת שאין לזר זכות קנויה להיכנס לישראל. "כל מדינה רשאית לקבוע אילו זרים יבואו בשעריה, אילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת ורשאית היא להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה". השופטים הוסיפו כי רק במקרים מיוחדים יתערב בית המשפט בסמכות הריבונית של המדינה, אולם אין זה המקרה הנוכחי.
לפי השופטים, הגישה האנושית האינטואיטיבית היתה למצוא דרך לסייע לפלשתינים, אולם "מדינת ישראל נדרשת להגן על אזרחיה מפני איומים יומיומיים וקולות הקוראים להשמדתה. לצערנו, המציאות מלמדת כי חלקים מן הציבור הפלשתיני תומכים במאבק המזוין בישראל ומשתתפים בו". לגבי הטענות נגד המדינה באשר לחובות ישראל כלפי האוכלוסיה הפלשתינית, ענו השופטים כי אין אספקתם של שירותי הרפואה תלויה באדם פלוני מסוים.
כאמור, כל טענותיו של נאג'ר נדחו. לבית המשפט טען כי שהייתו בגדה המערבית חוקית, וסירובם של המשיבים להכיר בו כתושב ולהתיר לו להשתתף בלימודיו הקליניים בירושלים מהוה הפרת חובותיהם לאפשר מתן שירותי בריאות לתושבי השטחים. בנוסף טען כי סירוב הרשויות פוגע בחובת מדינת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לתושבי השטחים, וכן פוגע בחופש העיסוק שלו ובזכותו לחינוך.
המדינה מצידה הודיעה כי בידי העותר האפשרות לפנות לרשות הפלשתינית לשם העברת בקשה מטעמה, ואז תיענה הבקשה בחיוב בכפוף לבדיקה ביטחונית. נמסר עוד, כי לאחר קבלת ההיתר לשהייה באזור יהודה ושומרון יוכל לפנות בבקשה למינהלת התאום והקישור לקבלת היתרי שהייה בישראל לצורך לימודים קליניים. לגבי בקשתו להתמחות הגיבה המדינה כי בקשה זו תיבחן בבוא הזמן.
העתירה הוגשה גם על-ידי רופאים לזכויות אדם וגישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע. את העותרים ייצגו עו"ד פרופ' קנת מן ועו"ד שרי בשי. את המשיבים ייצגו עו"ד הרן רייכמן ועו"ד גלעד שירמן.
