|
מוציא את הזעם [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
נסיעה קצרה ממלון הילטון לשכונת בבלי בתל אביב הניבה פילוסופית חיים של נהג המונית, גבר בסביבות אמצע שנות השישים בחייו, שחיכה בפתח המלון. נסענו כברת דרך קצרה ולפתע ברחוב הירקון הגיחה בפראות באור אדום בחורה צעירה על קטנוע, כאשר במושב האחורי ישבה חברתה ללא קסדה. לנהג החביב "שלי" היה אור ירוק והייתה זו זכותו המלאה לנסוע במסלולו. עצירת ברקס פתאומית וחזקה הצילה את שתי הבחורות הסוררות שעקפו את החוק והותירה אותי עם מעיים הפוכים...
"הפושעות" המשיכו כאילו דבר לא קרה ואילו שנינו, הנהג ומה שנותר ממני, נשארנו המומים ופעורי פה מבלי יכולת לדבר מספר שניות.
את השתיקה הפר הנהג במונולוג, עם מבטא מרוקאי כבד, ואני בקושי יכולתי להגיב אך הקשבתי לכל מילה וניואנס, ואני מעלה את הדברים כפי שנחרתו בזיכרוני. מונולוג זה משקף את דעותיו בלבד, אבל אני מאמינה שהלך רוחו מתאים לרבים מאזרחי ישראל בימים אלה:
"ראית את הבחורה הזו? אני יוצא מהילטון באור ירוק והיא וחברה שלה על הקטנוע בלי קסדה נוסעות באור אדום מלא. אני מצפצף ועושה ברקס חזק והן ממשיכות. ומה היה אם הייתי הורג את שניהם? קודם כל שניהם מתים. אני לא אשם, הזכות שלי לנסוע בירוק. איזו מדינה זו? אין חינוך. זה מתחיל מחינוך, ואין חינוך במדינה שלנו. אבל גם אין משטרה. אין שוטרים, אין ניידות, שום דבר! במקום שיראו שוטרים, הם מתחבאים בפינה קטנה בצל ורוצים לרשום רפורט לנהג שלא שם את הוינקר... ואי-אפשר להתווכח עם השוטרים, מיד פותחים פנקס ורושמים רפורט, על מה? על כלום. אבל על נסיעה פראית באור אדום, אין מצלמה, אין שוטרים, אין כלום. אותי היו זורקים לבית סוהר אם לא הייתי עוצר בבבת אחת, וזאת כשיש לי את הזכות, היא שלי, לנסוע באור ירוק.
המדינה הזו מידרדרת מיום ליום. חבל, זו מדינה טובה שאין מי שילווה אותה. כל אחד אומר שלא איכפת לו וכך המדינה מידרדרת. בדיוק ככה! תאמיני לי, אני אוכל את עצמי ומתעצבן. קחי דוגמא: ההוא שדרס חיילים, המשפחה וחברים שלו מחלקים סוכריות. וחייל שלנו שהרג ערבי שבא להרוג אותנו, נותנים לו שלוש עד חמש שנים בית סוהר. בכלל לא צריך להעניש! איפה הרמטכ"ל? ראשון הביטחון? ראש הממשלה? שיקפצו עלינו. הוא ז כ א י! שיתפסו ערבים, מה זה מחלקים סוכריות לילדים? ואם כבר מישהו מהם הולך לבית הסוהר שלנו, המשפחה שלהם מקבלת כסף. איזה חוקים במדינה הזו?
אני כל כך ציוני, הגעתי ממרוקו כנער, הייתי במעברה, ישנו בצריף, חם בקיץ, קר בחורף. לא התלוננתי, המשפחה שלי קיבלה הכול באהבה, זו הארץ שלנו. עבדנו קשה. אני הגעתי ב-56' וב-67' במלחמה, את יודעת כמה ערבים הרגתי...? לא הייתה עיתונות, לא טלוויזיה. היום אתה נותן סטירה למישהו והכול בעיתון. לא מבינים, אנחנו במלחמה, ב מ ל ח מ ה ! מי שבא להרוג אותך, תהרוג אותו קודם. אבן הורגת בן אדם, זה נשק, תן לחיילים חופש, תן להם ביטחון. את יודעת מה עשו לגולני? הרסו אותם. פעם הערבים ראו את חיילי גולני והם רעדו מפחד, היום זה אחרת. איפה החוק? איפה העולם?
הם כבר לא מה שהיו. אנחנו החזקים ביותר בעולם וסגרו לנו את הידיים. אי-אי אי... 3,000 חיילים זורקים את המדים והנשק והולכים הביתה. לא רוצים להילחם כאשר קושרים להם את הידיים. את יכולה לעצור 3,000 חיילים ולשלוח אותם לבית הסוהר? אין מקום בבית הסוהר. עושים צחוק מהחיילים, המדינה נהרסה לגמרי.
אנחנו באנו לשמור על המדינה שלנו, אלוהים נתן לנו את המדינה, לנו היהודים. תן לחיילים חופש, תן לחייל ביטחון, למה ללכת לצבא בפחד?
אני כולי בוער, כל זה מהעצבים בגלל הבחורה על הקטנוע, מזה יצא כל הסיפור הזה, התעצבנתי. אבל הסיפור ממשיך הלאה.
אי אי-אי... אין חוקים במדינה שלנו, עושים צחוק מהחיילים. זו מדינת מיקי מאוס!"
מילים אחרונות אלו נאמרו בסיום הנסיעה והמשיכו להדהד בראשי. במידה מסוימת אירוע הקטנוע עורר אצל הנהג הזהיר, שומר החוק, רגשות ומחשבות על המציאות הכוללת במדינה מנקודת מבט אישית פטריוטית של אדם אוהב ומאוכזב, שנפגע עד עמקי נשמתו. אירוע מרגיז ומסוכן על הכביש היווה עבורו מעין קתרזיס לשחרור כעסיו ותסכוליו, שמקורם בכאב עמוק ואמיתי. הוא ביטא במונולוג זה, במעבר החד מהכביש אל החברה ואל הפוליטיקה את האמת שלו, את אשר עם לבו ועם לבם של רבים אחרים, כפי שמשתקף ברשתות החברתיות, ודומה שהרגשות האלה, המצויים אגב בדרך זו או אחרת משני צדי המתרס, הם פרי המציאות הסבוכה שבה אנו חיים, היוצרת מעגל פתלוגי במישור הפסיכולוגי, מעגל שהיציאה ממנו, למרבה הצער, אינה נראית עדיין באופק...