רצח השומר הקראי במנזר רטיסבון בירושלים

למחרת ראש השנה בתאריך 9 בספטמבר שנת 1956, נתקבלה הודעה בתחנת המשטרה על פיצוץ בביתן שומר מנזר רטיסבון, כוחות המשטרה שהגיעו למקום, מצאו, את גופתו של השומר אליהו סינאני ולידו שרידי רימון "מילס" בריטי ושרידי ממתקים פזורים בקרבת הגופה. בתחילת החקירה סברו החוקרים כי מדובר באסון ולא ברצח. "מי ירצה להרוג אדם מבוגר העובד כשומר במנזר רטיסבון, שאלו, תמהו החוקרים.

אליהו סינאני השתייך לעדה הקראית בישראל הוא התגורר בעיר העתיקה בירושלים שם הייתה לעדה בית כנסת קראי בשם "ענן הנשיא" ונפל בשבי עם לוחמי הרובע היהודי, כאשר חזר מהשבי התערב הנשיא יצחק בן צבי שהיה מקורב לעדה הקראית כחוקר עדות ישראל הפזורות בעולם ודאג לסדר עבורו את עבודה כשומר מנזר רטיסבון, מחקירת רצח השומר שנוהלה על-ידי הקצין אליעזר שילוני התברר כי הרימון הונח בתוך קופסת קרטון שבתוכה הוכנסו סוכריות. ניצרת הרימון הוצאה בצורה כזו שיתפוצץ עם פתיחת הקופסא. בימים הראשונים לחקירה המשטרה לא הצליחה למצא קצה חוט ממשי שיביא לפיענוח הרצח. לקופסא הממולכדת הייתה מצורפים מעטפה ובה כרטיס ברכה לראש השנה בחתימת משפחת,‬ "ששון‭."‬ על המעטפה נכתב בכתב יד, שם וכתובת הנמען. המשטרה הבינה מכרטיס הברכה והמעטפה, כי קופסת הסוכריות הממולכדת נשלחה מחנות ממתקים או מעדנים כלשהי. במהלך החקירה כך מסרה המשטרה לעיתונות דאז, נחקרו 280 איש בירושלים אשר שמם הוא ששון. כמו-כן נבדקו חנויות מכולות ומעדנים ‬

כשבוע לאחר הרצח, מסר אב המנזר למשטרה מכתב אנונימי, כתוב במכונת כתיבה, שהתקבל במנזר ב־‭17.9.56‬ והיה ממוען לבנו של הנפטר, אברהם סינאני. במכתב נכתב: "האם אתה מאושר שאביך נרצח בגללך. אברהם סינאני, עד סוף כל הימים תזכור שאתה אשם. בגללך הוא נרצח. זאת הייתה הנקמה".
‬
כאן החל מתפתח מפנה משמעותי בחקירה. בעקבות חקירת בני משפחה ואחרים התברר כי אברהם סינאני, בנו של הנרצח על-אף שהיה קראי הציג עצמו כיהודי והיה בקשר רומנטי עם שושנה בראזני צעירה יהודייה. ייתכן שהשניים אף עמדו או תכננו להינשא. השומר הנרצח אליהו התנגד ככל הנראה למערכת היחסים בין בנו לשושנה. לבסוף עזב אברהם את שושנה התחתן עם צעירה מטורקיה ועבר להתגורר בטורקיה. שושנה בת ה-21 חיילת בחיל-הים נעצרה לחקירה. בחיפוש בחדרה בבסיס חיל-הים בחיפה בו שירתה נמצאה ניצרה של רימון "מילס" מספר צעירים שהיי בידידות עם חיילת זו נעצרו ונחקרו. מהם נשארו שנים במעצר. סאלח מזרחי צעיר בן 22 עובד סבלות משכונת זיכרון-יעקב ופנחס פנחסי בן 20 משכונת תל ארזה בירושלים. בחשד כי סייעו לברזאני לקנות את חבילת הסוכריות והשיגו עבורה את הרימון. גרפולוגית שהתבקשה על-ידי המשטרה לבדוק ולהשוות את כתב ידה של ברזני עם כתב היד על החבילה הממולכדת קבעה כי כתבי היד זהים, כמו-כן זיהתה כי המכתב המודפס שנשלח אל אב המנזר הודפס במכונת כתיבה של בסיס חיל-הים בחיפה. חנות הממתקים ברחוב יפו בירושלים שממנה נשלחה החבילה אותרה לאחר מאמץ רב. המוכר בחנות מיכאל שטרנהאו צעיר הלומד באוניברסיטה העברית בירושלים סיפר לחוקרים כי בבוקר הרצח צעיר וצעירה קנו בחנות בה עבד קופסת סוכריות מיכאל זיהה את סלאח כצעיר שקנה את קופסת הסוכריות אך לא זיהה את שושנה וטען כי הוא בעיקר דיבר עם הצעיר סאלח.

אחד הצעירים שנעצרו בפרשה, פנחס פנחסי הכחיש קשר לרצח השומר אולם הודה כי הוא ושושנה השליכו ביחד בחודש מאי 1955 את הרימון שהביא לפציעת ארבעה צעירים ברחוב שמואל הנגיד בירושלים. לדבריו הוא אהב את שושנה מאוד אך היא הייתה אדישה כלפיו והשפעתה עליו הייתה גדולה. באחד הימים ביקשה מימנו שישיג לה רימון בטענה כי היא רוצה לעשות מהרימון צעצוע והוא במסגרת שירותו כחיל השיג לה רימון. ב-29 במאי 1955 כשישבו בשעת לילה באזור ברחוב שמואל הנגיד ראתה שושנה עוברים ושבים וחשבה כי היא רואה את חברה לשעבר אברהם סינאני בין העוברים והשבים ולחצה עלי לזרוק את הרימון לעבר העוברים ושבים. פנחסי הועמד לדין וביקש להקל בעונשו בטענה כי שושנה ברזני "כישפה אותי". לא ידעתי מה אני עושה" את פנחסי ייצג במשפט ידי עורך דין ש.תמיר. בית המשפט התרשם כי מדובר במעידה חד-פעמית וגזר עליו ב-14. במאי 1957מאסר 3 שנים בגין השלכת הרימון השופטים ציינו בגזר דינם כי התרשמו כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי ביסודו איש עובד וחרוץ שהיה נתון להשפעה חזקה של שושנה ברזני.

משפטם של שושנה ברזני וסאלח מזרחי שהואשמו ברצח השומר אליהו סינאני התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטים הנשיא התורן, צ.ע בקר, מ.גולן וי.ווינר. על ברזאני ומזרחי הגנו שני סנגורים ידוע שם. את ברזני יצגו - אשר לויצקי וג.ראובינוף ואת סאלח מזרחי ייצג משרד שלמה תוסיה-כהן. את התביעה ייצג פרקליט מחוז ירושלים עזרא הדיה. אולם בית המשפט היה מלא מפה לפה בקרובי משפחתם של הנאשמים שעקבו בעניין אחר הדיונים.

סנגורה של הנאשמת ברזני ניסה לטעון למצב נפשי לא תקין של הנאשמת ברזני, אולם התביעה הביאה חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר ראובן מאיר, מנהל בית החולים הממשלתי לחולי נפש בבאר יעקב, שקבע ששושנה ברזאני הייתה מודעת למעשיה. בפברואר 1958 ניסתה ברזני להצית את תא המעצר שלה. סוהר דיווח כי הבחין בעשן היוצא מתא מעצרה של ברזני וכשהגיע למקום הבחין במזרונה הבוער כשהיא עומדת לידו ובידיה גפרורים.

ביום ג' 16 בדצמבר 1958 הרשיע בית המשפט את ברזאני ומזרחי ברצח בכוונה תחילה וגזר עליהם עונש מאסר עולם. השניים הגישו ערעור לבית המשפט העליון אך זה דחה עירורם דחה את ערעורם

הנשיא דאז יצחק בן צבי קצב את עונשם של ברזאני ומזרחי ל-18 שנות מאסר. במהלך ישיבתה בכלא כתבה האסירה שושנה ברזני ספר "יומנה של אסירה" שיצא לאור בהוצאת ספרים ידועה. בניכוי שליש מתקופת המאסר בגין התנהגות טובה שוחררו ברזני ומזרחי ב-23 במרס 1966, לאחר תשע שנים וחצי בכלא.

מעניין מה עלה בגורלם של שושנה ברזני וסאלח מזרחי ופנחס פנחסי לאחר השחרור מהכלא. לפי החישוב של, בהנחה שהם בחיים, הם צרכים להיות כיום בני 90 לערך. האם הקימו משפחה. מי שיודע מוזמן לשתף במדור התגובות. שבצמוד לכתבה.