פוליטיקה של אסקלציה

אפשר בהחלט להבין אך לאו-דווקא לקבל, שיש מי שמתנגדים להתיישבות באיו"ש. אפשר להבין שההתנגדות נובעת מחששות גם כשאין לכך סיבה משכנעת, ואפשר להבין ולדחות זאת על הסף כשמקור ההתנגדות הוא אידיאולוגי. לדידי, ציוני השולל אידיאולוגית את זכותם של יהודים להתיישב בכל מקום בארץ-ישראל, מאבד את זכותו להיחשב ציוני.

את החשש יסבירו המסבירים בדרך כלל בשתי סיבות: אי-הסכמת הערבים, שעשויה להוליך למלחמה או מלחמות נוספות שלהם נגדנו; ואי-הסכמת "העולם", שעניינה סיבות שונות החל מטיעונים בעלי צביון חיובי (פרו-הומניסטים, כביכול) וכלה בנימוקים הנובעים ממקורות שליליים כדוגמת אנטישמיות ושלילת העם היהודי. הסברים אלה משוללי יסוד ממשי, משום שמלחמה התחוללה ביוזמת הערבים גם כאשר הסכמנו לתוכנית החלוקה ב-1947, וכאשר ישבו בגבולות 67' עליהם השלום, ועשויה להתחולל שוב גם אם נחזור לאותם "גבולות אושוויץ" (אליבא ד'אבא אבן), או לכל תוואי גבול אחר. מבחינה הגיונית, גדולה הסבירות לפרוץ מלחמה אם נשב בגבולות קשים להגנה או נגלה רפיון רוח בעמדותינו מאשר בתוואי שטח בטוחים מעצם גודלם ואופיים הטופוגרפי.

בהסכמה ל"גבולות אושוויץ" מטעמים אידיאולוגיים, קיימת לא רק משמעות אנטי-לאומית ואנטי-ציונית, אלא איוולת, המעדיפה את הלאומיות והזכויות כביכול של אחרים על הלאומיות והזכויות הלאומיות של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. גבולות מונחי-אידיאולוגיה תבוסתנית עשויים לנבוע כתירוץ לא רק מחשש למלחמה, שיש בו אולי שמץ היגיון, אלא מתסמינים מטרידים הרבה יותר של נכות נפשית ותרבות גלותית. סימפטומים אלה מעידים שטרם הפנמנו שציונות היא ניסיון לנרמל את השקפת העולם הגלותית - שהשתרשה בעם היהודי במשך כ-2000 שנות גלות, וציפתה לגאולה באמצעות ניסים בלבד - ולהביאה למכנה המשותף הנורמטיבי של אומות, שאינן חוששות להיות ריבוניות ולעמוד ברשות עצמן ובזכות עצמן.

מדינה, כבר למדנו, אינה ניתנת לעם על מגש של כסף. בין האומות השומרות על ריבונותן מאות ואף אלפי שנים, אין ולו אחת שלא נדרשה להילחם מפעם לפעם בכדי לשמר ולקיים את ריבונותה; איננו שונים מהן במאומה. ריבונות משמעה אחריות לאומית ואחריות זו אינך מחלק עם עמים אחרים ואינך סומך עליהם שישמרוה עבורך. לכל היותר אתה משתף פעולה עם מדינות אחרות בשימור נכסיך, כאשר התנאים והנתונים מצדיקים זאת. אין גלותי ואגואיסטי מסיסמת הסרק: "מה, על חרבנו נחייה?!" - התשובה היא "כן"! כל אימת שיהיה בכך צורך. נחתור להימנע מכך אולם כשנצטרך, נלחם על-מנת לנצח; אין מוסרי מכך. איננו חייבים בסוגיה זו התנצלות לאיש. העם היהודי שילם כבר בהיסטוריה הארוכה שלו את מלוא המחיר ועתה הוא רשאי למצות את מלוא הזכויות הלאומיות. שום שיח זכויות הזוי אינו משנה עובדות-יסוד אלה.

בשני הדורות האחרונים, ניסינו להשיג פשרה והבנה מול הערבים ותומכיהם, ניסינו ויתורים, התחשבות, הימנעות, הבלגה, רחמנות ועוד כהנה וכהנה ריסונים עצמיים - הכל היה לשווא. כל אימת שהגדלנו עשות באלה, הורע מצבנו, הוחמרו האיומים עלינו וחזרנו ונקלענו לאיומים מזויינים ואחרים חריפים יותר. רק שוטה מדופלם אינו לומד מהניסיון, ואני רוצה לקוות שאנו חותרים להימנע מטעויות חוזרות ולומדים מטעויות שלא השכלנו למנען.

ברשימתו "פוליטיקה של דווקא" (מעריב-דעות, 9.2.17) מעריך שמואל רוזנר את מהלכי פרנסי ההתיישבות באיו"ש ותומכיהם במפלגות הבית-היהודי, הלכוד ועוד, כפוליטיקה של דווקא. אני חולק עליו מכל וכל. זו אינה פוליטיקה של דווקא, אלא פוליטיקה של אסקלציה. פוליטיקה של דווקא מכוונת להכעיס ועל כן מיותרת ושגויה. פוליטיקה של אסקלציה מכוונת לומר באופן הפשוט והברור ביותר, שהגיע הזמן להחליף דיבורים ותקוות-שווא, במעשים. כאשר מצד אחד יש מי שמבקשים לפעול, אך מטעמים פרקטיים נוהים במתינות יחסית ומוכנים להתקדם בשלבים, ומן העבר השני ניצב צבא-מתנגדים פנטי שמנסה למנוע כליל כל פעולה וכמעט בכל מחיר - פוליטיקה של אסקלציה היא דרך התגובה הראויה.
לאמור: מנוי וגמור עמנו לפעול ולהתקדם מפני שאין עוד סיבה אמיתית להמתין לאויבינו עד בוֹש. אם תופרע דרך המתינות, נפנה לדרך נמרצת ואקטיביסטית יותר; הרכבת יצאה מן התחנה והיא נעה לעבר היעד הלאומי המרכזי של יישוב ארץ-ישראל והבטחת ביטחונה.
המשחקים המשפטיים חייבים להיפסק. המשפט הוא כלי-עזר לניהול המדינה ואינו תכלית לעצמו או תחליף לרשויות השלטון האחרות.

קביעת המטרות הלאומיות היא באחריות הכנסת, וביצוע החלטות הכנסת הוא באחריות הממשלה. חוק ההסדרה הוא חוק מרוסן שנועד להפסיק את שיטת הסלאמי שאימצו השמאל, בג"ץ והערבים באיו"ש, לניהול מלחמת התשה במתיישבים ולחבלה בתוכנית לביסוס האחיזה הישראלית באיו"ש. אם יונח לחוק להסדיר את שנועד להסדיר, יוכלו מהלכים עתידיים להיעשות בהדרגה ובדרך-המלך, ואם יתאפשר שילובם במהלכים מדיניים אזוריים - מה טוב. אם יתנכלו מחרחרי הריב המקצועיים שלנו לחוק, יאלצו הם את יוזמיו לעבור לשלב הבא, שאפשר מאוד שיהיה חריף וקשה יותר, אבל חזקה עליו שיהיה.

ברור לכל, אפילו לידידים המפוקפקים באירופה המעטירה, שהמציאות הנוכחית באיו"ש אינה יכולה להימשך עד אין קץ. ברור לכולם שאם לא יפתח בקרוב מו"מ בין ישראל לערבים - כל מדינות העימות ולא רק הפלשתינים - להסדר שלום כולל, תאלץ ישראל להכריע ולפעול חד-צדדית. במהלך כזה קובעים שיקולי הביטחון והזיקה הלאומית חד-משמעית החלה מהירה של החוק הישראלי על 12% - 15% משטחי איו"ש ("תוכנית אלון" בסיסית) והערכות חדשה בכל המרחב. מוקדם עדיין לקבוע כיצד יגיב על כך הנשיא טראמפ. להערכתי, הוא היה רוצה לראות ניסיון בהנהגתו להשיג הסדר מדיני, אבל ניצב בפני קשיים לא מעטים נוספים. אם יתקל בקושי "בלתי-עביר" באזור, יניח עניין זה לצדדים, וישראל חייבת להתכונן להתפתחות. את ההכרעות החשובות ביותר צריך לקבל עוד לפני "בחירות האמצע" של 2018 בארה"ב. יהיו גורמים מרוצים פחות ורעשנים יותר גם מבית וגם מבחוץ, אולם מגיע הרגע שצריך לנוע, ורגע זה קרוב כיום יותר מתמיד.

רק מי שמבקש להתנגח במתיישבי איו"ש, או לנהל פוליטיקה אישית של חכם בלילה, יכנה את מהלכיהם של תומכי ארץ-ישראל אחרי 50 שנות סבלנות וסובלנות "פוליטיקה של דווקא". אנו אולי מתחילים לעשות מה שהיה עלינו לעשות כבר בתחילת שנת 1968, אך לא היו לנו הכוח הנפשי והבגרות הלאומית לכך. להבנה אמיתית של הדברים, צריך רק לנסות ולדמות מה היה קורה כאן ב-10.6.67, אילו נצחו הערבים במלחמת ששת-הימים.