עַד צֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הוּרְגְּלוּ לְקַבֵּל
מִשֶּׁנִהְיוּ עָם נִדְרְשׁוּ לָתֵת תְּרוּמָה כֶּהֶרְגֵל
לִתְרוֹם לְקִיּוּם הָעָם מִשֶּׁלְךָ אַתָּה נִדְרַשׁ
כִּי לֹא יוּגְשׁוּ לָעָם שׁוּב מָן וּשְׂלָו עַל מַגַּש
לֹא לָעוֹבֵד וְלֹא לַלּוֹמֵד בַּמִדְרָשׁ
כֹּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְבֶּנּוּ לִבּוֹ יתרום תרומה
כִּי בִּתְרוּמָת הַפְּרָט לַכְּלָל סוֹד הַתְּקוּמָה
וממנה יוטב לעם וממנה והפרט נהנה
בְּכַךְ נִשָּׂא בָּעוֹל וּבְכַךְ נְקַיֵּם עָם וּמְדִּינָה
וּבְכַךְ יֵהֵא הַפְּרָט לְרַוְחָתוֹ נַעֲנָה

ישראל ערבים זה לזה וזה בזה

"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק", ערבים זה בזה" (ישעיהו מא ו): ואפשר גם: "כל ישראל ערבים זה לזה", לפיכך בכך הפרשה מתחילה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם... (כה/ב,ג) כי שוב הקב"ה לא יתן הקב"ה לישראל כל מבוקשם מבלי שישראל עצמם יתנו משלהם. על כל אדם לתרום למאמץ הכללי. הפעם מדובר בהקמת המשכן כמקדש נייד שילך עם ישראל עד שירשו את ארץ כנען ויגיעו למנוחה ולנחלה. זו תהיה גם תרומת העם לאלוהים שעשה למען ישראל בצאתם ממצרים ובהוליכו אותם במדבר. המשכן נועד להסדיר את עבודת האלוהים במקום קבוע ולא בכל מקום אשר יבחר לו האדם כרצונו, כפי שנהגו בני ישראל במצרים בהיותם עובדי עבודה זרה. ברם מן המצוה לתת תרומה לאלוהים נשאלת השאלה, האם הקב"ה צריך את נדבת העם, הרי הארץ ומלואה וכל יושבי בה הם שלו, אלא שהכתוב בא ללמד כשם שנתן הקב"ה לישראל כל מבוקשם על ישראל, לפי חז"ל, לתת תרומת לקב"ה שכפי שצוה: תקחו את תרומתי (כה/ב) בכך נתן אלוהים מקום כבוד וחשוב לתרומת האדם שנאמר: כל איש אשר ידבנו לבו, דהיינו תרומה מכל הלב ומלב חפץ. למעשה היא מיועדת לציבור וְלַנִּצְרַךְ. התרומה חשובה שבעתיים אם היא נעשית כל ידי "מתן בסתר". ברם בתרומה בה עסקינן, מיועדת היא להקמת המשכן. היא איננה מס שמוטל בסכום קצוב על כל אחד ואדם באופן שווה, היא נתנת מרצון התורם כל איש אשר ידבנו לבו (א/ב). התרומה יוצרת גם תחושה של ערבות הדדית, של העם שזה מקרוב התגבש והיה לעם, שיש לו מטרה משותפת. התרומה גם מעניקה לתורם סיפוק כי תרם את חלקו לכלל, והנהנה מן התרומה חש את עצמו בטוח כי יש לו על מי לסמוך, מאחר שהוא לבדו איננו מסוגל לספק למשפחתו את הצרכים החיוניים לה. חשוב שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ תּוֹרְמִין,לֹא על-ידי הַגּוֹיִם, כך שמקור התרומה יהיה מיגיע כפיו של התורם ולא כאתנן זונה שמקורו בעושק הזולת.

השמים ושמי השמים לא יכלכלו את הקב"ה

הפרשה שבאה אחרי החוקים וה"משפטים" שקראנו בפרשת משפטים אחרי קריאת פרשת "יתרו", כשביתרו נקבעו סדרי השלטון והממשל של ישראל, בדרכו לארץ כנען, בעודו נד ונד במדבר. ובפרשת תרומה זו דרכי עבודת השם. כי הרי עִלַּת היציאה ממצרים נאמרו על-ידי אלוהים אל משה ככשלח אותו ה' אל פרעה לדרוש ממנו: שלח את עמי ויעבדוני (שמות ז/טז). כלומר המטרה משילוח ישראל על-ידי פרעה היא לעבודת השם, כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה ומהאלילות של מצרים, בפנית משה אל פרעה לא דובר על שילוח ישראל לארץ כנען, הארץ שהקב"ה הבטיח להורישה לישראל והיא המטרה העיקרית מיציאת מצרים. נתן טעם ליציאה ממצרים לעבודת האלוהים, קבלה ביטוי מעשי בצוות האלוהים את העם עלידי משה להקים משכן לעבודת האלוהים בו, כדי לשכן את הפולחן במקום אחד ולא כפי שנהגו במצרים, תחת כל עץ רענן.ולא לשכן את האלוהים המשכן, כי אלוהים אמר: ושכנתי בתוכם (כה/ח). המטרה מהקמת המשכן לחזק את האמונה באלוהי ישראל בעודם נעים ונדים בני ישראל במדבר שהתארכה ונמשכה ארבעים שנה מסיבות שעוד ידובר בהן. משה הביא את דבר ה' לעם באמרו להם שהמשכן ישמש רק לשכן כבודו של הקב"ה שם ולא את הקב"ה עצמו כפי שנאמר: כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִסְאִי וְהָּאָרֶץ הֲדֹּם רַגְלָּי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶר תִבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָּׁקוֹּם מְנוּחָּתִי: (ישעיהו סו א). 1 כי הרי השמים ושמי השמים לא יכלכלו את הקב"ה. יחד עם זה המשכן נחשב למעין בית מקדש כמו זה שעתיד ליהנות בארץ ישראל, המשכן לעת עתה יהיה כמעין "בית משקדש נייד". אפשר גם להגדיר את המשכן שהוקם במדבר, כמרכז רוחני שמוליכים אותו העם ממקום למקום. המשכן עתיד להיות שמיש כמקום עבודת האלוהים גם לאחר כיבוש הארץ בשילה. שילה הוא אחד המקומות החשובים בהר המרכזי של ארץ-ישראל. שילה בתקופת ההתנחלות והשופטים נחשב למקום מקודש וחשוב. מכאן שהקמת המשכן במדבר הִוָּה מאורע שני בחשיבותו לאחר מתן תורה ליצור מקום פולחן מרכזי. כך גם אמר הרמב"ם במורה נבוכים כי הפולחן צריך להיות במקום מוגדר וברור ובו יקריבו את הקורבנות וישמש גם סמל לאחדות העם ואחידות אמונתו בה' החל במדבר וכלה בארץ.

אהבת הארץ כאהבת הקב"ה

אף על-פי שמדי פעם אנו עדים למעשים מגונים ונשפעים שנעשים על-ידי אי-אלה מקרב עמנו בימינו, אנו תמיד נאהב את הארץ ולא ננהג כלשון פתגם חז"ל המדמה את אהבת הארץ כאהבת הבעל את אשתו ולהפך שזו לשונו: "כאשר אהבתנו הייתה עזה, יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב, ועכשיו שאהבתנו פסקה מלהיות עזה הרי גם מטה בת ששים אמה צרה לנו ואינה מספיקה לנו. כך גם עם אהבת ישראל את ארצו. כשיש אהבה בקרב העם בין אדם לחברו, עם אהבת האלוהים גם צריף מעצים (משכן נייד) מספיק, וכשנעלמת האהבה לארץ לעם ולאדם לא יספיק אז גם בית מקדש בנוי מאבן לתפארת. אהבת הארץ צריכה להתקיים בטוב וברע. כשאוהבים את הארץ ואת המדינה, אהבת אמת כל הקשיים יראו קלים. אלה הם גם דברי הנביאים שמשמעותם כך: כשנעלמת אהבת הארץ מיד מרבים בתלונות ובטענות ויש גם העוזבים את הארץ בְּתוּרַם אחרי חיים טובים למרות שזו רק אשליה ולמראית עין. בפועל יש יַם של שנאה ואיבה אל הזר שחי לו בארץ נכר . שנאה זו צצה ועולה אפילו בארצות "נאורות". אלא שבחו"ל לא יעיזו היורדים מן הארץ לבוא בטרוניה אל הממשלה שם כפי שנוהגים לעשות בארץ. אלה משלים עצמם כי הם ממירים מגורים "בהיכלות פאר" תוך זניחת המדות הטובות: אמונה, צדקה, חסידות ואריכות רוח.

העשיה במדבר

הבולט בפרשת תרומה היא "העשיה" שהוטלה על העם לעשות, בעוד עד לפרשה זו הקב"ה עשה למען ישראל בפרשת תרומה נדרש העם לעשות למען עצמו. העשיה קבלה ביטוי מכאן ועד פרשת פקודי שבכל הפרשות האלה נאמר: "ועשית" או אשר "תעשה" "ועשו" שמדגישות את העשיה האדירה שישראל נדרש לעשות, לשם קיומו כעם. כי כבר אז העם לא אמור להיות נשען על כוח עליון שיעשה בעבורו את אשר חייב הוא בעשיתו בעצמו. אין בכך משום חלילה ביטול מעשה השם לעם ישראל, כי הרי הקב"ה עשה את ישראל "עם קדוש". דבר העשיה התחיל בעשיה של הקב"ה בבריאת העולם שם נאמר: "אשר ברא אלוהים לעשות" ובששת ימי הבריאה, עד בוא היום השביעי שבו שבת הקב"ה מכל מלאכתו אשר עשה. העשיה המוטלת על האדם כגון הקמת המשכן מהוה עשיה מהותית ויצירה שתכליתה היא לקרב את האדם לבורא עולם. "העשיה" כוללת "עבודה" אלא שהעבודה שנדרש האדם לעשות בתרומה, היא "עבודת האלוהים", במקום שהאדם עצמו מקים אותו עשה האדם לעבודת הקודש. כדי לשרש את מנהג עבודה זרה שנעשית בכל מקום ותחת כל עץ רענן. עשית המשכן על-ידי כל בני ישראל שנאמר "ועשו" באה כדי שלא יהא פתחון פה אדם לחברו מישראל שיאמר לו כי אין לו חלק בתורה, בעוד ישראל חייבים בתורה: אין זכות יחודית יתרה לאיש לקבוצת אנשים זו או אחרת ואין לאף אחד מונופול על התורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה/א) כשם שכל צמא יכול לשתות מן המים, כך כל חפץ ללמוד תורה לומד וכשם שאין אדם מתביש לומר לחברו השקני מים, כך אין הוא צריך להתביש לבקש מחברו ללמדו תורה. אין לימוד התורה מיוחד לחלק אחד מן העם וכי כל צמא לדעת ייתי וידע.

לֹא בִּכְדִּי הָעָם בַּמִּדְבַּר הוֹכִיחַ שֶׁיָכוֹל הוּא לִחְיוֹת בְּמִדְבַּר צָחִיחַ
יָצָא מִמִּצְרַיִם מְעַבְדּוּת לָנוַּח וְהֵמִיר אֶת שִׁעֲבוּד הַגּוּף בְּחַיֵּי רוּחַ
קִבֵּל לוֹחוֹת הַבְרִית וְגָם תּוֹרָה וְאָמַר נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע וְנֵלֵךְ לְאוֹרָה
הָלַךְ בְּחוֹם הַמִּדְבַּר וְסָבַל עוֹד וְשַׂם לוֹ אָרוֹן הַבְּרִית לְפָנָיו לַעֲבוֹד
יַעַן כִּי רַק בְּאֱמוּנָתוֹ יָכוֹל הָעָם בַּמִּדְבַּר לִשְׂרוֹד
יָדַע הָעָם בַּמִּדְבַּר שֶׁיֵּשׁ תְּקוּמָה רַק אִם כֹּל הָעָם יָרִים לוֹ תְּרוּמָה
וּלֹא נִתְפַּס הָעָם לְרוּחַ תְּזָזִית יָדַע שֶקּיֹוֹמוֹ כְּעָם בְּקִיּוּם הַבְּרִית
וְשַׂם ה' לִפְנֵי הָעָם אֶת הָאוֹר כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לַשֵּׂכֶל הַיָּשַׁר לַחֲזוֹר
הָבָה נֶאַמֵּץ דֶּרֶךְ אָבוֹת בַּמִּדְבַּר שֶׁעַמְדּוּ בַּמִּבְחָן וְהָאֵל עֲלֵיהֶם שׂמָרַ
נִשׁמְוֹר נָא עַל חֵרוּתֶנוּ מִפְּנֵי אוֹיֶב אוֹרֵב מִכֹּל מִשְׁמַר