איש אקדמיה
בתום שירותו הצבאי החל שטייניץ בלימודים אקדמיים: סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון ותואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו עבד כמדריך טיולים, לימד פילוסופיה בחוג לנוער שוחר מדע באוניברסיטה העברית וכן בתיכון "ליד-האוניברסיטה" בירושלים. המשיך ללימודי דוקטורט בפילוסופיה של המדע, באוניברסיטת תל אביב, וסיימם בהצלחה בשנת 1994. לאחר מכן שימש כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ובשנת 1996 הוענקה לו דרגת מרצה בכיר.
חתן "מלגת אלון" לשנת 1993, הפרס היוקרתי ביותר לדוקטורים צעירים בישראל.
פרסם ארבעה ספרי פילוסופיה בארץ ובחו"ל שזכו לתהודה ציבורית: "הזמנה לפילוסופיה" (1987), "לעולם תהא המטפיזיקה" (1990), "עץ הדעת: אלוהים לוגיקה וסיבתיות" (1994), "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" (1998). ספרו הראשון "הזמנה לפילוסופיה", אשר הודפס ב-60 מהדורות, נחשב לאחד מספרי העיון הנמכרים בישראל.
פעילות פוליטית
כסטודנט היה שטייניץ פעיל בתנועת "שלום עכשיו". בשנת 1983 השתתף בהפגנת התנועה בה הושלך רימון יד (שהביא למותו של חבר התנועה אמיל גרינצוייג) ונפצע קל.
בשנת 1994 בעקבות תחילתו של תהליך אוסלו (1993) שינה את דעותיו הפוליטיות ועבר לצידה הימני של המפה הפוליטית. לקראת הבחירות בשנת 1996 הביע בפומבי תמיכה במועמד הליכוד לראשות הממשלה
בנימין נתניהו. לאחר הבחירות החל בפעילות במסגרת מפלגת הליכוד ונחשב למקורבו הפוליטי של בנימין נתניהו.
התמודד בבחירות לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-15 ושובץ במקום ה-20. בבחירות לכנסת ה-15 (1999) זכה הליכוד ב-19 מנדטים בלבד, אך כחודש לאחר הבחירות התפטר נתניהו מן הכנסת ושטייניץ תפס את מקומו כחבר כנסת בסיעת הליכוד.
בכנסת ה-15 כיהן כחבר במספר ועדות כנסת: ועדת הכלכלה, ועדת החוץ והביטחון, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת המדע והטכנולוגיה וכן שימש כיושב-ראש ועדת המשנה לתפישת הביטחון ובניין הכוח. כיהן כנשיא כבוד "האגודה לזכות הציבור לדעת", בשנים 2004-1999.
המשיך לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד בכנסת ה-16 (2006-2003) ובה שימש יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. יושב-ראש ועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים. נבחר גם לכנסת ה-17 (2009-2006) מטעם סיעת הליכוד ובה היה חבר בוועדות הבאות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת המדע והטכנולוגיה.
כחבר כנסת יזם (עם חבר הכנסת אבשלום וילן) את "חוק הצינון" אשר האריך את תקופת הצינון הנדרשת מאנשי צבא לפני התמודדות בבחירות, מחצי שנה לשלוש שנים. כמו-כן הוביל (לצד חברת הכנסת תמר גוז'נסקי) את חקיקת חוק "בעלויות צולבות בתקשורת" שהטיל מגבלות על בעלי אחזקות בכלי תקשורת.
שר האוצר
לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009) מונה לכהן בתפקיד שר האוצר בממשלה ה-32 בראשותו של בנימין נתניהו. אחד האתגרים המרכזיים איתם התמודד בתפקיד זה היה הגנה על הכלכלה הישראלית מהשפעותיו של המשבר הכלכלי החריף שהכה במשק העולמי בשנת 2008. בהתייחס לכך ניתן לומר בהכללה מסוימת כי המערכת הכלכלית בישראל היטיבה להתמודד עם משבר 2008, זאת ביחס למדינות מפותחות אחרות: ארה"ב, מדינות אירופה ועוד. תרומתו של שטייניץ לתוצאה זו שנויה במחלוקת, אולם ניתן לומר כי תחת כהונתו נמנע משרד האוצר מלקבל החלטות דרמטיות או פזיזות ביחס למשבר הכלכלי.
אחד היוזמות המרכזיות אותן קידם בכהונתו הייתה הנהגתו של תקציב מדינה דו-שנתי, מודל שאינו נפוץ במדינות העולם. הנהגת התקציב הדו-שנתי זכתה לביקורת חריפה מצד אנשי מקצוע ופוליטיקאים, בין היתר נטען כי הניסיון לחזות שנתיים קדימה את מצב המשק, היקף הכנסות המדינה וכדומה, אינו סביר ועל כן אין לבסס את תקציב המדינה על הערכות ותחזיות שכאלה. לטענת המבקרים טענותיהם קיבלו תוקף כאשר התברר בשנת 2012 כי הגרעון בתקציב המדינה עומד על כ-39 מיליארד שקל, כפול מן התכנון בתקציב המדינה.
אתגר נוסף איתו התמודד שטייניץ כשר אוצר היה העלייה המתמשכת ביוקר המחיה בישראל, עלייה שבאה לידי ביטוי בין היתר בעלייה תלולה במחירי הדיור. אחד הביטויים המרכזיים לעלייה ביוקר המחיה היה גל המחאה החברתית שפרץ בישראל בשנת 2011. על-אף שהנושא שנוי במחלוקת, ההערכה המקובלת היא כי בתחום יוקר המחיה לא הצליח שטייניץ להוביל שינוי משמעותי.
פעולות בולטות נוספות:
העלאות מיסים ובראשן העלאת שיעור מס ערך מוסף ל-17 אחוזים.
הכנסת ישראל לארגון OECD.
העלאת שיעורי תמלוגי המדינה מאוצרות הטבע (בעקבות יישום מסקנות הוועדה שמינה לנושא - ועדת ששינסקי). מתן הטבות מס לחברות ענק בשחרור "רווחים כלואים", מהלך שהביא להגדלת הכנסות המדינה ממיסוי.
חתימה על הסכמי שיתוף פעולה כלכלי עם סין, הודו והרשות הפלשתינית. קידום תיקון חקיקה לחוק עידוד השקעות הון, אשר כוון לניצול יעיל יותר של הטבות הניתנות לחברות תעשיה ולמתן עדיפות להשקעות בפריפריה.
שר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין
לאחר הבחירות לכנסת ה-19 (2013) המשיך בכהונתו כחבר כנסת בסיעת הליכוד וכן מונה למשרת שר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין בממשלה ה-33 בראשות נתניהו. בתפקידו זה היה שותף שטייניץ למאמץ הדיפלומטי שהוביל ראש הממשלה נתניהו נגד תוכנית הגרעין האירנית. כמו-כן הופקדו בידיו סמכויות לעסוק בהבטים מסוימים של פעולת גופי המודיעין בישראל, האחריות על פעולת הוועדה לאנרגיה אטומית, האחריות לנהל את מאבק המדינה בתנועות החרם נגד ישראל, אחריות על ניהול הדיאלוג האסטרטגי מול ארצות הברית ועוד.
שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים
לאחר הבחירות לכנסת ה-20 (2015) המשיך בכהונתו כחבר כנסת בסיעת הליכוד. מונה למשרת שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים בממשלה ה-34 בראשות נתניהו וכן מונה לחבר בקבינט המדיני-ביטחוני.
אחת הסוגיות המרכזיות בהן עסק שטייניץ הייתה גיבוש "מתווה הגז" - הסדר כלכלי שגובש מול חברות המחזיקות בקידוחי הגז במים הכלכליים של ישראל ונועד להסדיר את כלל ההסכמות בסוגיות כגון: מחיר הגז, תמלוגים, מיסוי וכדומה. למרות התנגדות עזה לעיקרי ההסדר ומאבק ציבורי, פוליטי ומשפטי שנוהל נגדו הצליח שטייניץ (בגיבוי ראש הממשלה נתניהו) להביא לאישור המתווה.
לאורך שנות פעילותו הפוליטית נחשב שטייניץ כאחד ממקורביו של יושב-ראש הליכוד בנימין נתניהו, כחלק מקרבה זו מרבה שטייניץ בהופעות תקשורתיות בהן הוא מסנגר על נתניהו בהתייחס לביקורת הנמתחת על נתניהו ובני משפחתו.
