ילד הכאפות

חופש הדיבור הוא כידוע ערך מקודש. לכן מדינת ישראל לא חלמה להוציא צו סגירה נגד האקדמיה לאמנות בצלאל, שאחת הסטודנטיות בה, חמאסניקית ממזרח ירושלים, פירסמה כרזת הסתה לרצח ראש הממשלה. גם את אוניברסיטת ב"ג לא חשב איש לסגור, למרות שסטודנטים בה קיימו טקס הוקרה לארגון השמאל הקיצוני 'שוברים שתיקה'.

וכך תיאטרון 'אל מידאן' החיפאי, שהעלה מחזה המהלל את המחבל וליד דקה, אשר פיקד על חוליית המחבלים שחטפה, עינתה ורצחה את החייל משה תמם ב-1984. לא רק שתיאטרון האבסורד הזה לא נסגר, אלא אפילו ממשיך להיות מתוקצב מקופת הציבור, בהוראת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שכל כך חרד לקדושת חופש הדיבור.

זו גם דרכה של גימנסיה הרצליה בת"א. מנהלה ד"ר זאב דגני, המזוהה עם השמאל הלא-פטריוטי, מתעקש, מטעמים של אידיאולוגיה רדיקלית, שלא לפתוח את שערי המוסד להופעות קציני צה"ל בפני התלמידים. שערה לא הוסרה מראשו. וכך גם המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שאחד ממרציה, ד"ר עופר כסיף, כינה את שרת המשפטים "חלאה ניאו נאצית". לזכות כל אלה ועמיתיהם מן השמאל הקיצוני, שלעיתים גולש לעויינות מטורפת, עומדת תמיד טענת חופש הדיבור.

יש רק מוסד אחד בישראל, שמדינת ישראל מאיימת לסגור, מבלי להכיר בזכות חופש הדיבור. זוהי המכינה הציונית דתית הקדם צבאית 'בני דוד', ביישוב עלי בשומרון, שהפכה עצמה לפס הייצור היעיל ביותר להכשרת חיילים וקצינים איכותיים לצה"ל.

לא עומדת לזכותה העובדה, שמבית היוצר הזה לגיבורי האומה יצאו קצינים וחיילים מעוטרים, כמו סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, מעוטר צל"ש אלוף והקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה; בעל עיטור העוז רס"ן רועי קליין הי"ד; רס"ן אלירז פרץ, שנפל ברצועת עזה; סגן הדר גולדין; סרן יוני נתנאל, סמ"פ צנחנים שנפל במבצע 'עופרת יצוקה'; ולהבדיל, טפו-טפו, בין המתים לחיים, אישי מופת כמו תא"ל עופר וינטר, מעוטר צל"ש אלוף; אל"ם אליעד מאור, מפקד עוצבת ברעם; אל"ם אבי בלוט, מפקד עוצבת חיצי האש; אל"ם חזי נחמה, מפקד חטיבת מנשה; אל"ם אילן דיקשטיין, מפקד חטיבת עציוני; סרן איתן פונד, מעוטר עיטור המופת; ועוד אזרחֵי מופת במישור האזרחי.

חיוך של הבנה

איך זה שהמוסדות האנטי לאומיים, המייצרים בוגרים לטובת מחנה השמאל הרדיקלי, מרשים לעצמם למתוח את גבולות חופש הדיבור, כאילו היו אדוני הארץ, ועוד נהנים מתמיכה כספית של המדינה המתועבת בעיניהם, ודווקא המוסד הכי פטריוטי שקיים בסביבה, ומזוהה עם הציונות הדתית, זוכה לאיומי סגירה? מה מקור הזילזול המוחלט של המדינה במכינת עלי, עד כדי רמיסתה והשפלתה באיומי סגירה, בשל התבטאות בלתי ראויה אחת? הרי התבטאויות חמורות פי כמה, נענות כאן בחיוך של הבנה, ובצקצוקי לשון בדבר חשיבות חופש הביטוי.

התשובה, כך נראה, טמונה בשני מישורים. האחד, מעמדה הפוליטי הנחות של הציונות הדתית, אשר הפכה לילד הכאפות של המדינה. אילו הייתה לציונות הדתית נציגות פוליטית זקופת קומה, דוגמת זו החרדית, היו הפוליטיקאים הסרוגים מזעזעים את אמות הסיפים. בדיוק כפי ש'יהדות התורה' וש"ס יודעות, כשרק מראים להן קצה של איום לפגוע בהזרמה התקציבית הגואה, לישיבות שמחנכות במודע נגד שירות בצה"ל. מישהו העז לפגוע בכל המסיתים? בישיבות שמהן יוצא קמפיין החרד"קים? – נאדה. להפך. התקציבים רק גדלים.

לעומת זאת מעדיפה הציונות הדתית להתקפד. לחיות במנטליות של מיגננה. ככל שיבעטו בה (ע"ע גוש-קטיף, עמונה, עפרה; וע"ע ההתנכלות השיטתית בצה"ל לחיילים ולקצינים הסרוגים, למן השפלת הרבנות הצבאית עד דכא, דרך גזירת הזקנים, ועד לגזירת השוויוניות בבה"ד 1, בחילות האוויר, הים, והשיריון), היא תבלע את הרוק ותושיט לחי שניה. עושה קולות של דשא, ומתגוננת בהתחסדות: "בשביל זה שווה לעזוב את משרדי החינוך והמשפטים? נו, באמת".

מה עוד צריכים להבין שר הביטחון ליברמן, וראש הממשלה נתניהו שמעניק לו יד חופשית בהתעמרותו בציונות הדתית, מהתנהלות צינית שכזו? שאפשר לבעוט ולעלוב. ששום פוליטיקאי לא ישכב על הגדר למען מכינת עלי.

המישור השני הוא איווט ליברמן. חידה בלתי פתורה, שמעולם ולעולם לא נדע אם הוא ימין קיצוני או שמאל רדיקלי. הציניקן שרוקד על כל החתונות, מכה בכל החזיתות, וכל מהלכיו נועדו לשרת מטרה אחת, ושמה הישרדות פוליטית.

את חוכמת המסכן הבזויה הזו, הוא למד ממי שהיה בעבר המנטור הבכיר שלו בפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו. שניהם מבינים את מה שהיטיבה לנסח ביושר סימה קדמון בטור הפוליטי האחרון שלה: "הרי הציונות הדתית היא חבורה של פראיירים. אתה דורך עליהם ארבע שנים, וחודש לפני הבחירות מתחנף אליהם, והמצביעים מסתערים בהמוניהם". כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך מצער.