א. בריונות

ההשתלטות הבריונית של עובדי רשות השידור על המיקרופונים ועל האולפנים שלנו מצדיקה את כל התובעים לסגור בהקדם את הגוף החולה אנוש מרוממה. יש יותר מחוצפה בהפיכת הדראמה של עובדי רשות השידור לסיפור ראשי, שאינו יורד מהכותרות בקול ישראל ובערוץ הראשון.

שום סיפור אנושי לא זכה לסיקור כל כך גדול ונרחב. עובדי הרשות השידור אינם היחידים שאיבדו את מקור פרנסתם (ועוד לא דנו בחלקם בהפיכת מקום עבודתם למיותר בעיני הקהל הישראלי). במקביל, צפויים כאלף עובדי כימיקלים לישראל לאבד את מקור פרנסתם. לא שמתי לב, שקול ישראל והערוץ הראשון שעו אוזן לשוועתם. מאות חקלאים אינם יכולים לפרנס את משפחותיהם מבלי שהתקשורת הקדישה להם תשומת-לב.

התקשורת, כתבו אלווין והיידי טופלר, בספרם מלחמה ואנטי-מלחמה, אוהבת לעסוק בתקשורת. כדי שנקבל תקשורת, שעוסקת בציבור הישראלי ולא באנשי התקשורת, צריכים לשנות את מבנה התקשורת הממלכתית ואת דרכי פעולתה.

ב. יוזמה פרטית

כתב לי ד"ר א', שאינו רופא - "כתבת, 'עם זאת, אני רוצה שידור ציבורי. יש לזה חשיבות ציבורית'. מי קבע שיש לזה חשיבות כלל? טענה כזו אינה אקסיומה ודורשת הוכחה, או לכל הפחות נימוק. בארצות-הברית בזמנו היו שתי טענות לחשיבות השידור הציבורי: [א] יש לו תוכן חינוכי (גם לפראוודה היה); [ב] יאפשר לתחנות שידור בפריפריה להתקיים, כי אין שם מספיק הכנסות מפרסום. שני הנימוקים הללו אינם רלוונטיים כלל למדינת ישראל.

"לדעתי - בארץ אין שום סיבה לקיום רדיו או טלוויזיה, שמימונם מגיע מהממשלה, דהיינו, מהציבור [מסכים לחלוטין - אב"ץ].

"לדעתי, מה שצריך בארץ ואין - זה חופש שידור. כל מי שרוצה להשקיע בתחנת רדיו או בתחנת טלוויזיה, שיעשה כך, בלי לקבל אישור של הפריץ. ושישדר שם מה שבא לו, כולל חדשות. המצב כיום אבסורדי לחלוטין. למשל, את ערוץ 20 הנעבעך קנסו בהון כסף כי העז לשדר 'חדשות' ואסור לו. לעומת זאת, גללי צה"ל, שנוצר כשופר של הממשלה וככלי להרמת המוראל (ד"ש מאימא וכו'), משדר לא רק חדשות, אלא גם מעשיות שמתחפשות לחדשות, וזה עובר בשקט. הווה אומר, הביורוקרטיה הממשלתית מתעבת חופש ועושה רבות כדי לשלוט (control) במובן הכי גרוע של המלה.

"לדעתי, בדמוקרטיה השלטון לא צריך להיות מעורב בתקשורת ולא לשלוט בחלק ממנה, בין ישירות ובין בעקיפין.

"השידור ה'ציבורי' בארצות-הברית כדוגמת NPR (רדיו) או PBS (טלוויזיה) אינו ציבורי בשום צורה. כל תפקידי המפתח נשלטים על-ידי השמאל (הרבה יהודים יש שם, אגב); כל התכנים שהקשבתי להם אי-פעם הם בסך-הכל דמגוגיה שמאלנית, שמוגשים במעטפת פסוודו-אינטלקטואלית. החינוך היחיד שיש שם זה 'חינוך מחדש'; אין בשידור הציבורי בארצות-הברית פתחון-פה לציבור, והאליטה סותמת את הפה לכל מי שלא מיישר קו עם הבון-טון של השמאל; רק כשהם יוצאים למסעם השנתי לגיוס כספים, משדרים PBS תכנים ניטרליים פוליטית, וזה בערך שבוע בשנה; מימונם, כפי שכתבת, מגיע מתורמים, כגון קרן פורד, שמממנת רק גופי שמאל ושמאל קיצון וגם את הקרן לישראל החדשה שיש לה 300 זרועות אנטי-ציוניות, אנטי-ישראליות ואנטי-יהודיות בארץ. הכסף הפדרלי שמוקצה לשידור ציבורי בארצות-הברית הולך לתאגיד CPB, שאחראי לפיזור והטיית הכסף לכל מיני אפיקים, וביניהם מעל 580 תחנות רדיו וטלוויזיה פרטיות קטנות בפריפריה. זה התאים לשנות ה-50 אולי. כיום התחנות הפרטיות מקושרות ויש שדרנים פרטיים שהתוכניותיהם משודרות ב-500-200 תחנות בו-זמנית. קוראים לזה סינדיקציה - מושג שמגיע מן העיתונות של המאה ה-19 בערך. כיום אין יותר בעיה של 'אין מפרסמים' בארצות-הברית; מאז המצאת הרדיו הלוויני אין יותר 'פריפריה' בשום מקום על פני כדור-הארץ.

רק כשני אחוזים מתקציב NPR מגיע מהממשלה הפדרלית. פחות מ-15 אחוזים מתקציב PBS מגיע מהממשלה הפדרלית. C-SPAN ממומן על-ידי חברות הכבלים, וכולל משהו כמו ערוץ הכנסת, ערוץ ספרים והגות וערוץ פרשנות פוליטית [ראו כאן]. זו, כנראה, המתכונת הראויה גם בארץ, תוך התאמות לסביבתנו. הממשלה האמריקנית מדירה משם את רגליה, והציבור האמריקני אינו נושא בנטל הכספי".

למרות שבכל העולם הדמוקרטי ערוצי השידור נמצאים בפיקוח ממשלתי, אני בעד הפרטת הערוצים (כולל גל"ץ), תוך פיקוח מסוים של הרשות (רגולציה) - כמו FCC בארצות-הברית.

לגבי שיטת המימון איני רואה הבדל בין עיתון לבין תחנת רדיו/טלוויזיה. אני בעד יוזמה פרטית: אם יזם רוצה, שייטול עליו את ההוצאות בהקמת/רכישת ערוץ תקשורת, ויעשה תקשורת טובה בתקווה להפיק רווחים.

ג. על בהונות

אֵם, בתה ואהובה לשעבר מוצאים עצמן לכודים בתוך משולש בלתי-אפשרי של תשוקה ושל כמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפענוח, מרחף על ראשיהן כמשקולת, שמאיימת להישמט ולרסק הכל ב'על בהונות', ספרה השלישי של אילנה וייזר-סנש, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, ממשיך לעקוב אחריה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית-עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.

ואז, ביום בהיר אחד, נעלם אוריאל. במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת-שנים.

האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכל? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?

ד. יופיטר ושורו

אלוף חגי טופולנסקי, שמביתו נגנב מחשב אישי צבאי חודש דצמבר, לא יועמד לדין - החליט, כצפוי, צבאנו. "מצה"ל נמסר כי הנושא יטופל במישור הפיקודי ולטופולנסקי תירשם נזיפה פיקודית. כזכור, בעקבות הגניבה הודיע האלוף טופולנסקי על עזיבת התפקיד ועל פרישתו מצה"ל, כצעד של קבלת אחריות אישיות", דווח.

אובדן מסמכים צבאיים הנה עבירה חמורה, ולו היה טופולנסקי חייל, או קצין זוטר, היה עומד לדין על כך. ובעניין הדוגמה האישית הסבירו לי בטירונות, יש דרג ויש... - כמאמר הרומאים, מה שמותר ליופיטר, אסור לשורו.

ה. מערב פרוע

למרות שמושקעים כספים אדירים בגדר ההפרדה, היא לא הושלמה, והערבים מחבלים בה, בהתמדה ובשיטתיות. בדיון בוועדת הכנסת לחוץ ולביטחון (וחו"ב) מסר נציג צה"ל דבר מדהים - הפרצות משמשות את הצבא כמקור למודיעין.

"באנו לשמוע ולהבין מה בממשק הקיים לא עובד", אמר ח"כ אבי דיכטר (ליכוד), יו"ר וחו"ב, בסיור הוועדה בדרום השרון. לדבריו, דברי נציג צה"ל בוועדה קשים, ו"משמעותם שהגדר התחילה את גוויעתה, ולמעשה כוחות הביטחון ויתרו עליה לטובת פעילות בדרכים אחרות". מוטי דלג'ו, ראש המועצה האזורית דרום השרון, הגיב על כך, "עד כה חשבתי שמדובר בשמועות שלא רציתי להאמין להן, והנה בא קצין בדרגת אל"ם ומאשר אותן בפה מלא". למשמע הדברים קראו חלק מהתושבים שנכחו בדיון, כי צה"ל משתמש בהם כפיתיון. לוחו"ב דווח על פרצות בגדר, על תקלות באמצעי התצפית, על מחסור בכוח-אדם, על פער במודיעין טקטי ועל גידול משמעותי בכמות השב"חים, שחודרים מדי יום לתוך שטח ישראל, אם לצורך מציאת מקום עבודה ואם לצורך פעילות חבלנית עוינת ופלילית, במרחב העירוני ובמרחב הכפרי. לדברי נצ"ם נסים סער ממשמר הגבול, "המצב הקיים הוא מערב פרוע".

אל"ם (מיל') גורי עצמון, תושב כפר סירקין: "אנחנו צריכים ביטחון, וביטחון זה הגדר, שצריך לשמור עליה כבבת-עיניכם". ח"כ ענת ברקו (הליכוד): "אם יש סיבות מודיעיניות להשארת פרצות בגדר, זו לא צריכה להיות בעיה של התושבים, ובצדק הם דורשים לתקן את הגדר כל יום". לדברי ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד), צריכים להתייחס לכל חדירה כפח"ע. "עד אז יש לתת גיבוי מלא וצל"ש לכל אזרח שממלא את חובתן של הרשויות, כאשר הוא מגן על עצמו במקום שהן לא מגינות עליו". וסיכם ח"כ דיכטר, סיכם את הדיון: "היה דיון קשה. משמר הגבול מדברים על מערב פרוע ואנשי משטרה מדברים על חוסר-אונים. מפקד חסר-אונים מול בעיה או איום זה המשפט הכי קשה, כי אז מה יגיד האזרח? הרי המפקד אמור לתת את הפתרון". והמשיך ח"כ דיכטר, "תחושת הביטחון לאורך קו התפר נמצאת במצב קשה מאוד". לדבריו, הפתרון משולב צבאי-משטרתי משני צדי הגדר. "לא ייתכן ששני הגופים לא מצליחים למצוא את המענה, ביחד עם הגדר עצמה, וכמובן לחבר גם את הפרקליטות ואת בתי-המשפט למאבק. סוגיית מכשול התפר נמצאת בבעיה, שאין שום סיבה שלא יימצא לה פתרון, שיאפשר לגדר לקבל בחזרה את מעמדה ככלי, שמונע גם סיכונים ואיומים ביטחוניים, ובאותה הנשימה גם את האיומים האחרים".