לפני כמה שנים קבענו, חברה ואנכי, להיפגש עם אשת התקשורת
אילה חסון. את סיבת המפגש לא אפרט כאן, אולי בפעם אחרת. אומר רק, שהגברת חסון התלהבה מהחומר שרצינו להציג בפניה עד כדי כך שהפגישה נקבעה בתוך עשרים וארבע שעות ועל-מנת לקיימה הגברת קיצרה פגישה בירושלים. כאמור, לא זה העיקר.
עת המתנו לגברת, חיכינו במשרדי
קול ישראל בתל אביב. מבנים פשוטים המאוכלסים בפרצופים המוכרים כל כך. כאן דווקא ארצה להתעכב. שדרן אחד מביט בטלוויזיה, חברתו מצטרפת. אנשים מה"מילייה" נכנסים ויוצאים. בדבר אחד אי-אפשר לטעות - בנטייה הפוליטית.
השיח בין משרתי הציבור בתקשורת הציבורית, אלה שבידיהם הפקדנו, אנו האזרחים, את המשאב היקר הזה, כולו שמאל, שמאל חזק. ביבי לא בסדר, ההוא (מהימין כמובן) חולה נפש, הסיקור בטלוויזיה (משהו על
מתנחלים אם זכרוני אינו מתעתע בי...) פרווה ואינו מדגיש דיו את המשיחיות של "אויבי העם" (ביטוי שלי). אי-אפשר היה להתרשם אחרת - מאורה של השמאל, מתלהמת וקיצונית! איך אמר השופט
אהרן ברק - כולם מה"משפחה".
מה בא האמור להבהיר? מה שאזרחי המדינה היהודים רואים ושומעים 24/7, כדברי הצעירים, בא מכאן, מהמאורה הזו. על-פי ההתרשמות של חברתי ושלי, הדעות השמאלניות אותם משמיעים בני ה"משפחה" בשידור ה"ציבורי", עדיין מתונות ביחס לרחשי לבם הערל כפי התרשמותנו מהשהות במחיצתם, שלעתים נראה כי הוא חף מיהדות ו/או ציונות.
אודה על האמת, אינני מצוי בוויכוח המתקיים כאן באשר ל
רשות השידור מחד והתאגיד מאידך. לו נדרשתי לתת תקציר האירועים הייתי אולי אומר כך: רשות שידור שמאלנית, קורסת כלכלית ומתנהלת באופן לקוי, כוונת מחוקקים לשים קץ להתנהלות הנ"ל והחלטה על הקמת תאגיד חדש, הכנות נמשכות, שידוד מערכות וחילופי גברי, הקמת תשתית לתאגיד, שוב שמאלנים במערכת, ויכוחים אינסופיים פוליטיים ואחרים, האשמות, טענות ואינטרסים. לאלה הוסיפו את האיום בפירוק הקואליציה, בחירות, חתרנות,
גאולה אבן וכל מה שתחפצו - מנקודת ראותי זו התמצית.
אך בעיני כל זה לא חשוב.
אני שומע חדשים לבקרים את זעקות השבר של הנגזלים מפה ומשם. לאחרונה גם החלו הפגנות, וחסימת צמתים. אגב, מישהו שמע על אלימות משטרתית נגד המפגינים? אני לא, טוב, הרי אין שם הרבה שדרנים עם פאות ארוכות וציצית מתנפנפת...
המסך מוחשך, משתלטים על מבט לחדשות, צועקים חמס, סיפורים מרגשים על קריירה מפוארת, על שנות "נתינה" ארוכות. לחם, פרנסה, משפחה. כל מה שתרצו אנו שומעים. ושוב, באופן אישי אותי זה לא מעניין.
במשך המון שנים התקשורת ה"ישראלית" בוגדת בעם הזה, מועלת באמונו, משתפת פעולה עם ה"נרטיב" של האויב, מלבה שנאה ומסיתה נגד אנשים יראי שמים, מוציאה שם רע לחלוצי הדורות האחרונים המיישבים את הארץ במחיר דמים. ה"תקשורת" הזו המורכבת מסך כל אנשיה פועלת כאיש אחד להשמיץ, לגמד, להשניא ולגחך את היהודים האמוניים, את שליחותם, את התורה, את הרבנים, את ארץ ישראל השלמה.
הימין הוא לעולם קיצוני והשמאל תמיד נאור, המתנחל הוא פנאטי ולאומני ואילו השמאלן הוא אוהב אדם, החמלה והאמפתיה מסורים בשפע לאויב הערבי, למחבליו ולמשפחותיהם, מנהיגיו ו"מצוקותיו" מועלים על נס, בעוד שמנגד כתובת גרפיטי היא טרור מסוכן, נער על גבעה הוא רוצח בכוח והרבנים רובם ככולם הם חשוכים.
כמעט שכחתי, מזה כחמישים שנים ששחררנו חבלי מולדת במלחמת ששת הימים. ירושלים, הר-הבית, קבר יוסף, מערת המכפלה וחברון רבתי, קבר רחל, הבקעה ממנה עלו בני ישראל ויהושע אל הארץ המובטחת לאחר חציית הירדן, הרי השומרון והרי יהודה - כל אלה בפי עובדי ה"תאגיד" או עובדי "רשות השידור" הם " ש ט ח י ם ".
שמעתם היטב?, כואב לכם?, מציק? או שכבר האוזן התרגלה לשמוע, המוח קל והפנים, והלב נהיה גס בצלילים הצורמים הללו...
שנים ארוכות של שטיפת מוח, שנים ארוכות של עוינות, שנים ארוכות של הסתה, שנים ארוכות של שנאת חנם, שנים ארוכות של התנכרות וניכור, שנים ארוכות של ביזוי והשפלה, של הפניית הגב לקודשי ישראל, לאלוהי ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל. על-ידי מי? על-ידי בני ה"משפחה", ואין זה משנה איך מגדירים אותם ובאיזו מסגרת ארגונית הם יושבים ומשדרים.
הרעל הוא אותו הרעל, המנגינה אותה מנגינה, האנשים אותם אנשים.
ובימים אלה השדרנים הנגזלים יוצאים לרחובות, מראיינים זה את זה, מחשיכים את המסך, צועקים, מתלוננים, בוכים ומייבבים, אינם יודעים את נפשם מרוב צער ומתלוננים על רדיפה פוליטית, על מקארתיזם, שוד ושבר, גוועלד!!!
ובמצוקתם אינם שמים לב לכך שאיש אינו מתעניין בהם. הציבור בו בגדו ובאמונו מעלו עוסק בענייניו וישן טוב בלילה. דמעותיהם, מצוקותיהם, תלאותיהם, פרנסתם, עתידם המקצועי והאישי - כל אלה אינם מעניינים איש.
וטוב שכך. יתכבדו ויאכלו בתיאבון מפירות התרעלה אותם הצמיחו כאן לאורך עשרות שנים ובהם ניסו להרעיל אותנו, את ילדינו, את עמנו.
