מדי פעם מתעורר דיון ציבורי בשאלה איך, היכן ואת מי להנציח. לעתים נראה שהוויכוח מיותר ואף פוגע ללא כל צורך ב
זכר המונצחים. בימים אלה נוספו דוגמאות מיותרות להנצחה לא נכונה ומן הראוי לתקנן לאלתר.
כך לגבי הנצחתם של
פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים במלחמת הקוממיות. הכל מסכימים שלוחמים אלה ראויים להנצחה, ושהמקום המתאים ביותר לכך הוא האזור שבו לחמו, כלומר שער הגיא. לפיכך אין הצדקה להנציח דווקא במקום זה את איש הפלמ"ח,
רחבעם זאבי (גנדי), האלוף והשר שנרצח.
כך לגבי הנצחתו של גנדי עצמו, שהמקום הראוי ביותר להנצחתו הוא המוזאון שהקים, מוזאון ארץ ישראל ברמת-אביב. אין יותר טבעי, וכך נכון היה מאז הרצח, מאשר לקרוא למקום:
מוזאון ארץ ישראל ע"ש רחבעם זאבי. אבל, עסקנים ומתנגדים צרי-עין התנגדו לכך, ואחרים שיבשו את שם המקום לשם המכוער והמוזר מוז"א, שם שאין בו ארץ ישראל, אין בו רחבעם זאבי, ואין בו מאומה, זולת התחמקות מרושעת מהנצחה נכונה במקום הנכון.
כך לגבי הנצחתו של
אסף הרופא, רופא יהודי בן המאה הששית לספירה, שחיבר את ספר הרפואה היהודי הקדום ביותר. על שמו נקרא עד לאחרונה בית החולים אסף הרופא בצריפין, עד שזה הוסב להמרכז הרפואי ע"ש
יצחק שמיר. ראש הממשלה יצחק שמיר ראוי להנצחה, אבל אין הנצחתו צריכה לפגוע בזכרו של אסף הרופא. איש לא היה מעלה בדעתו (כך יש לקוות) להסב את שמו של בית החולים רמב"ם בחיפה, לבטל את הנצחתו של הרמב"ם, ולקרוא למקום על שם אדם כלשהו, נכבד וראוי ככל שיהיה.
כך לגבי הנצחתו של יצחק שמיר עצמו, ראש הממשלה שרק בתקופתו, כמו בתקופת דוד בן-גוריון לפניו, הגיעו ארצה למעלה ממיליון עולים. כשם שקיימת
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ע"ש דוד בן-גוריון, כך יש מקום לחשוב על הסבת שמה של אוניברסיטת אריאל ל
אוניברסיטת יצחק שמיר בשומרון ע"ש יצחק שמיר. זה המקום גם לבקש להחזיר לאוניברסיטה זו את הסמל המשמעותי שהיה לה בעבר -
עץ זית - הקושר אותה עם הנוף שבו היא שוכנת.