פצע מדמם בתוכי

היום, האחד במאי 2017, ערן אחי צריך היה לחגוג את יום הולדתו ה-64. את הבשורה על נפילתו קיבלתי מאימא שלי בסוף מלחמת יום הכיפורים.

"ומה עם ערן", שאלתי בשיחת טלפון מסיני בתום המלחמה. "ערן הלך. אין לנו ערן יותר", אמרה אימא בקול יציב, מלא עוצמה ועצב. קול של אישה מברזל, אישה שאף פעם לא בוכה.

הגעתי הביתה. לא ישבנו שבעה. הלוויות היו רק 11 חדשים אחר כך. כולם נקברו בבתי קברות זמניים. הלכתי לבקר את ארבע משפחות חללי הפלוגה שלי ואת 11 הפצועים. כל יום התבשרנו על עוד חברים קרובים שנפלו. שבעה מבני כיתתי. ועוד ועוד ועוד.

יותר מכל רציתי לדעת איך ערן נפל. עליתי לרמת הגולן. כשישה קילומטר מצפון לתל סאקי מצאתי את הטנק השרוף שלו. חור פעור בחזית. קנה הטנק מצביע על שלושה טנקים סורים שרופים במרחק 50 מ' משמאלו. חלקי בגדים של ערן אחי. קסדת השריונאים שלו. מכונת הגילוח שלו...ואחר כך שיחות בבתי החולים עם אלו ששרדו את הקרב.

הם היו בדרך לתל סאקי. לסייע לצנחנים של יה-יה (יורם יאיר). ערן נפגע מטנק סורי שירה בו ממרחק 50 מ'. ערן עף החוצה ושכב מדמם ליד הטנק הבוער. חבריו המשיכו הלאה לכיוון תל סאקי. הוא נשאר מדמם וחולץ ללא רוח חיים שבעה ימים אחר כך.

חשתי בוער בתוכי. בוער כמו הטנק שלו. בוער מתסכול, בוער מכאב, בוער מזעם. מצאתי את עצמי רץ לבד וצועק ערן, בכל כוחי. מצפה שהוא מייד יגיע. חש שכל היקום ממשיך להתנהל באדישות מול הכאב החותך בבטן.

ואז, בימים ההם נשבעתי בתוכי, בלי לספר לאיש, להמשיך להיות לוחם ומפקד בצה"ל ולעולם לא להשאיר חייל מדמם בשטח.

ערן אחי הוא פצע מדמם בתוכי. מדמם ללא הרף. פצע שלעולם אינו מגליד. קול צעקותיו ותחנוניו פוקדים אותי בכל יום כיפור, בחלומות הלילה, בריצות הבקר, בסיורים ברמת הגולן, מול מראות של טנקים או ריח של סרבל שריונאים. הריח של ערן כשהוא שב הביתה עם הסרבל המטונף ופניו קורנים בחיוך של גאווה. חיוך של ניצחון.

ערן אחי הוא שבועה שהולכת איתי לכל מקום, כל עוד נשמה באפי, עד יומי האחרון. ערן אחי הוא רסיס ממגש הכסף עליו קמה מדינת ישראל. המחיר שאנו משלמים על הזכות לחיות כעם במדינת ישראל.

הורי, שנולדו כאן, בארץ ישראל בשלטון המנדט הבריטי חלמו על מדינה יהודית. רבים מחבריהם נפלו בשדות הקרב של מלחמת השחרור.

כשגידלו אותנו, נתנו לנו להבין שהדבר החשוב ביותר עבורם הוא המדינה שקמה. מדינת ישראל. המדינה היהודית היחידה בעולם. המדינה עבורם החליפה את האלוהים שהיה לעם היהודי כל השנים. מעל המדינה לא היה כלום. היא החלום. היא הביטחון. היא הכמיהה לעולם טוב יותר. היא האידיאל שתמיד צריך להילחם עליו תמיד-תמיד, גם כשאנחנו משפחה שכולה.

הורי עמדו במבחן השכול כמו אברהם אבינו הנכון לעקוד את יצחק בנו. ב-1975 מתן וילנאי, אז מפקד חטיבת הצנחנים מתלבט בשאלה, האם הוא יכול למנות אותי למפקד סיירת הצנחנים. הוא אמר לי: "זה התפקיד המסוכן ביותר. אינני יודע איך אוכל לעמוד בפני הוריך אם חס וחלילה תיפול בקרב". ביקשתי שידבר איתם. על השיחה שמעתי אחר כך ממנו ומהורי. אבא שלי אמר לו: "אם כל משפחה שכולה תחליט שהבנים האחרים לא משרתים בקרבי, אנחנו לא נשרוד פה. אם הוא מתאים, תשלח אותו לכל מקום. תהיה הסכנה אשר תהיה. אנחנו לא שיקול עבורך". אמי אמרה שהיא מאמינה בגורל. אם צריך לקרות משהו מחליקים על קליפת בננה.

הם הורי, דור תש"ח, הם אלו שהעניקו לנו את מדינת ישראל על מגש של כסף המוכתם בדמם. הם הנערה והנער של אלתרמן "לובשי חול וחגור וכבדי נעליים...שלא החליפו בגדם, ולא מחו עוד במים את עקבות יום הפרך, וליל קוו האש".

הזיכרון הוא המגדיר החשוב ביותר של מהותנו וקיומנו. אם לרגע נמחק את הזיכרון, לא נדע לומר לעצמנו, מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.

מי שאיבד את אהובו ויקירו יודע שהזיכרון מפעם בו כל יום, כל השנה. כאב השכול כמו פצע פתוח שלעולם לא מגליד.

ביום הזיכרון, האומה כולה, עוצרת מלכת, מתייצבת ליד קברי הבנים והבנות שנפלו למען המדינה היהודית היחידה בעולם. טקס שהוא מעין חידוש האמנה הלא כתובה המחברת את כולנו. הטקס שהוא בבחינת והגדת לבנך, בעיקר לדור הצעיר. הטקס המקדש את קוד החיים והקיום שלנו. את רוח הלחימה, את חירוף הנפש, את הערבות ההדדית, את אהבת האדם.

יהי זכרם של הנופלים במערכות ישראל כמעיין החיים של עם ישראל ומדינת ישראל. יהי זכרם מקור כוח והשראה לכל הטוב והיקר בעולמנו. יהי זכרם ככוח השבועה הנצחית "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".