|
הבעיה לא נפתרה [צילום אילוסטרציה: דורון הורוביץ, פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
בחודש אוגוסט 2016 שונה סעיף 14 לתקנות הירושה, ופורטו נסיבות נוספות בהן קמה חובה לזוכים על-פי צוואה לעדכן יורשים על-פי דין על קיומה של צוואה. על פניו זהו שינוי טכני בלבד, אך למעשה מדובר בשינוי דרמטי.
לדוגמא: אדם הלך לעולמו והותיר אחריו אשה, ילדים, מאהבת וצוואה. במסגרת הצוואה בחר המנוח להוריש את כל רכושו דווקא למאהבת, וכמובן שלא טרח לעדכן את משפחתו על קיומה, לא בזמן עריכתה ולא בכלל. והנה, הלך אותו אדם לעולמו והותיר בידי המאהבת מסמך שמעניק לה זכויות בכל רכושו לאחר מותו - אבל משפחתו הגרעינית אינה מודעת למהלך דרמטי זה.
לפני ששונו התקנות, א חויבה המאהבת לעדכן את האישה והילדים על קיומה של הצוואה. כך יכלה אותה אישה לפנות לרשם הירושות ולבקש צו לקיום הצוואה, כשחובתה היחידה כלפי משפחתו של המנוח ובכלל, הייתה לפרסם פעם אחת בעיתון יומי כלשהו את כוונתה זו. כתוצאה מכך, אשתו וילדיו של המנוח (שאולי לא חושדים בקיומה של צוואה המנשלת אותם ואולי במקרה פספסו את הפרסום בעיתון) יכולים למצוא את עצמם עומדים מול שוקת שבורה.
אם דירת המגורים של המנוח ואשתו רשומה על שמו של המנוח (בחלקה או במלואה), הרי שמרגע שניתן צו קיום הצוואה, יכולה המאהבת בקלות רבה להעביר על שמה את הזכויות בדירה. נכון הדבר גם בנוגע לחשבונות בנק וזכויות נוספות הרשומות על שמו של המנוח.
המחוקק נתן ליבו לבעיה זו, והתיקון אולי פתר את הבעיה במקרה של המאהבת שלנו, אך עדיין פספס ולא נתן את הדעת לדינמיקה משפחתית שנוצרת סביב צוואה מנשלת. כך תוקנה תקנה הקובעת שבמקרה ואדם נפטר ומותיר אחריו צוואה שלא מורישה דבר לכל הפחות לבן משפחה קרוב אחד (ילד, הורה, נכד, אח או בן זוג), קמה חובה על הזוכה בהתאם לצוואה להודיע על קיומה של הצוואה לילדי המוריש ולבן זוגו. אלא שהמחוקק פתר רק את מקרי הקיצון - מקרים בהם מנוח מוריש את נכסיו לאדם זר אשר אינו חלק מהמשפחה, או שהוריש את רכושו לקרוב משפחה רחוק.
עם זאת, המקרים השכיחים הם דווקא המקרים בתוך המשפחה - כאשר אחד האחים מנושל או שרק אחד האחים זוכה בהתאם לצוואה, כאשר בן הזוג מנושל על חשבון הילדים או הפוך. אלו המקרים עליהם היה על המחוקק להתייחס ואותם הוא זנח. מדוע בחר המחוקק להבחין בין מצב בו חלק מבני המשפחה מנושלים לבין מצב בו בני המשפחה מנושלים כולם? חבל שלמרות שקמה הזדמנות לתקן עיוות מהותי, המחוקק למעשה הותיר את המצב על-כנו, ופתר רק בעיה הנוצרת במקרי קיצון נדירים.