ההיסטוריה מדאיגה אף היא. לרוב מדינות אירופה יש עבר בעייתי, ולעיתים זו רק לשון המעטה. צרפת מתגאה במהפכה של 1789, אבל נוטה להתעלם מכך שהיא הסתיימה בדיקטטורה של נפוליאון. האנטישמיות של המאה ה-19 הגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס, וזו של המאה ה-20 - בחלקו הנלהב של משטר וישי בגירוש יהודי המדינה אל מותם. מלחמת העולם השנייה נותרה כתם כעור של תבוסתנות ושיתוף פעולה, ואחריה בא שארל דה-גול עם הנטיות השוביניסטיות והדיקטטוריות שלו. בין לבין, צרפת דיכאה את עמי צפון אפריקה וניהלה מלחמה עקובה מדם נגד עצמאות אלג'יריה, שכמעט והביאה למלחמת אזרחים בה-עצמה.

בריטניה היא אכן דמוקרטיה ותיקה ומבוססת בהרבה מזו של צרפת - אך גם היא ידעה פרקים אפלים בדמות אימפריאליזם נפוח מחשיבות עצמית שגבל בגזענות. מדיניותה כלפי העם היהודי בזמן השואה הייתה נגועה באנטישמיות ובחוסר אכפתיות, ואחריה - באטימות אכזרית. בהולנד - בעיקר בדרגי הממשל הבכירים אך גם ברחוב - היה שיתוף פעולה עם הגרמנים, במיוחד ברדיפת היהודים. ועל העבר של גרמניה, איטליה וספרד איננו צריכים להרחיב את הדיבור. במבט כוללני, העבר של אירופה איננו משהו שאפשר להתרפק עליו בביטחון רב מדי כאשר מתבוננים אל העתיד.

בצורה אבסורדית לנוכח עבר זה, האיומים הנוכחיים על הדמוקרטיה וזכויות האדם נובעים דווקא מהתרחבות-יתר שלהן. שוב, באמירה כוללנית: אירופה כשלה בהבנה שיש מקרים בהם מרוב יפי נפש, אפשר להישאר יפים - אבל בלי נפש. אירופה לא הבינה, שמול איומים רצחניים בלתי שגרתיים, לא ניתן להסתפק באמצעים המופעלים כלפי פושעים מן השורה.

חשוב מאוד לומר: הרוב המכריע של המוסלמים בכלל ושל המהגרים בפרט הם אנשים שלווים ושוחרי שלום. חלקם ברחו מאימי מלחמות, הנמשכות שנים על גבי שנים גם בשל אדישותו של המערב (בסוריה) או טיפשותו (בעירק). אחרים מחפשים חיים טובים יותר ונמשכים אל השפע והחרות שמציעה אירופה. הבעיה היא כפולה: שגם הרוב המכריע השקט יוצר בעיות כלכליות חמורות, ושלצידו נמצאים כמה אלפי או רבבות מחבלים - שיכולים לזרוע מוות והרס בכל רחבי היבשת.

אירופה פתחה את שעריה בפני המהגרים והפליטים. לעיתים עשתה זאת מתוך חוב מוסרי (גרמניה), לעיתים מתוך תפיסות אימפריאליסטיות (בריטניה וצרפת), לעיתים מחוסר ברירה (יוון). ככל שמדובר בפליטים, זה היה המעשה הנכון לעשותו; מהגרי עבודה הם בעיה גלובלית, שהעולם המפולג אינו מצליח להתמודד איתה. אלו ואלו מצריכים תקציבי עתק לשיכון, לאוכל, להשכלה, לבריאות. אלו ואלו תופסים בסופו של יום מקומות עבודה, ויקח זמן רב עד אשר - אם בכלל - ייצרו את תוספת התפוקה והתוצר שיאפשרו את קליטתם. תראו כמה זמן לקח לנו לקלוט את העלייה מברית המועצות בשנות ה-90. התוצאה היא, שמדובר במיליונים שעולים מיליארדים.

ממשלות אירופה לא השכילו להתמודד עם הבעיה הזאת. אין להן מדיניות לטווח הארוך, לא ברור להן מהיכן יממנו את הטיפול בפליטים ובמהגרים, ובעיקר - הן לא הצליחו (ואולי אף לא ניסו) להסביר לאזרחיהן מדוע עליהם לשאת בנטל הזה. הדבר בולט במיוחד במדינות שכאמור כבר מתחבטות בקשיים כלכליים - ואין פלא שדווקא בהן הימין הקיצוני פורח: צרפת, יוון, איטליה.

לכך נוספה בעיית הטרור. העולם המערבי דבק בזכויות האדם, ואינו מבין שלפעמים צריך לשים לפניהן את חיי האדם. אם תופסים מחבל שהוא פצצה מתקתקת, אי-אפשר לחכות שעות וימים עד שאולי הוא יספר לחוקריו היכן עומד להתרחש הפיגוע הבא. (אגב: אותה חולשה קיימת מול פושעים שבידיהם מידע חיוני להצלת חיי קורבנותיהם). יש מקרים, בהם צריך - במגבלות המתאימות - פשוט לתת מכות עד שהמידע יימסר. יש מקרים, בהם חובה - במגבלות המתאימות - להאזין לטלפונים, לצותת להטפה דתית, לקיים מעקבים. אנחנו למדנו זאת אחרי עשורים של תשלום בדם. מדינות אירופה נמצאות הרחק מאחור.

בעיני יותר מדי מיליונים ברחבי אירופה, הדמוקרטיה והליברליזם עולים להם בכסף, במשרות ובחיי אדם. הם לא מבינים למה צריך לפרנס מהגרים ופליטים, במיוחד כאשר מביניהם צומחים רוצחים. הם לא מבינים את זה, כי איש אינו מסביר להם מדוע. והם לא מבינים את זה גם משום שיש ממש בתהיות שלהם, משום שיש לפחות צדק חלקי בטענות שלהם. אם ממשלות אירופה לא יתפסו בפני מה הן עומדות, מארין לה-פן תהיה נשיאת צרפת בעוד חמש שנים - והיא לא תהיה היחידה.