החלום ושברו

על-פי חזונו של בן-גוריון, על-מנת לפתח את ההתיישבות בספר ולחזק הביטחון בדרום, יקומו בנגב מאות יישובים, בסיועם של מאות מתנדבים מההתיישבות הוותיקה. חזונו התעלם כליל, ממחסור בקרקעות מתאימות לחקלאות, מהמחסור במים לחקלאות וממגבלות כוח האדם המיומן המוכן להתיישב בנגב.

בדצמבר 1947, מינה בן-גוריון ועדה שבראשה הועמד יוסף ויץ יו"ר מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל וחבר הדירקטוריון והיו בה חברים נוספים כמו לוי אשכול ויוסף אבידר. המנדט שניתן לה: על הוועדה לדאוג לאדמה, להתיישבות ולביטחון בנגב. לרשות הוועדה (שצורפו אליה יהודה בן-חורין, הלל כהן, פינחס ספיר ועזרא דנין) הועמדו 200 אלף ל"י ונקבע שהיא תתמקד בכל השטח דרומה מקו מג'דל (אשקלון)-בית ג'וברין-דרום ים-המלח.

במקביל, מינתה מפא"י את חיים גבתי, אז מרכז המשק במרכז החקלאי, לעמוד בראש ועדת ההשקאה שתתמודד עם שאלת מחסור המים המיידי בנגב.

בן-גוריון קבע במרכז מפא"י (על אף שהיה רחוק ממוחיות חקלאית) כי שלושה אזורים אסטרטגיים יש ליישב מיידית בנגב: ביר-עסלוג', הערבה ואילת. הוא הציע לתגבר את היישובים הקיימים והמתוכננים ב-5000 לוחמים-מתיישבים אשר יגנו על קו המים ההולך ונפרס.

עוד קבע בן-גוריון כי הנגב הוא השטח המתאים ביותר לקליטת מיליוני יהודים מהגולה. מול הצעת בן-גוריון הציג משה שרת "תוכנית ריאלית" של הקמת 9 נקודות בלבד. בן-גוריון המשיך לפנטז ותבע הקמת נמל באילת, הקמת יישוב תעשייתי בכורנוב, וסלילת כביש מבאר שבע לים-המלח. א' שומרוני הציע להקים מסגרת נוער חדשה, בשם ח"ץ, שתקים יחידה גדולה להתיישבות כיבושית בנגב.

בפברואר 1948 אמר בן-גוריון שאחזקת הנגב בידינו הייתה אחת מעילות המלחמה והזהיר כי שר החוץ הבריטי א' בווין, רוצה לעקור את הנגב מידי היהודים. בן-גוריון שב וקבע כי "זהו השטח היחיד הגדול בארץ שיכול להיות יהודי כמו שתל אביב היא יהודית". ברור שבן גוריון התעלם מעשרות אלפי הבדואים שחיו בנגב באותה עת ואף עיבדו חלק מקרקעותיו. מחוז חפצנו הוא אילת, אמר בן-גוריון ומטרת הקמת היישובים בנגב היא הגנת הדרך אל הנמל הדרומי.

בן-גוריון ביקש להלהיב את הנער ולפתוח בפניהם את מישורי הערבה בואכה אילת. הוא הציע סוג התיישבות צבאי-חקלאי ללא התחשבות במקורות המים ובטיב הקרקע. ביוני 1948 התעמת עם מ' שרת ולא הסכים עם ההבדל שערך האחרון בין הנגב הצפוני בו יש קרקעות ומים לבין הערבה והנגב הגבוהה.

בשל הבדל זה נטה שרת להסכים להחליפו תמורת הכללתו של הגליל המערבי בתחומי מדינת ישראל. בן-גוריון בהסתמך על מומחיו, י' חנקין ומ' סמילנסקי, קבע שניתן ליישב בנגב הדרומי כשני מיליון יהודים ועוד שלושה מיליון שפרנסתם תהיה מתעשיה וכרייה.

בלחצו הוכנסה פסקה למצע מפא"י משנת 1949 שקבעה כי יישוב הנגב היא משימה ראשונה במעלה ומומחי המחלקות בסוכנות היהודית, הזו בהשפעת חזונו של בן-גוריון והצהירו על הקמת 400 - 700 יישובים חקלאיים רובם באזורי הספר.

חיים גבתי שעמד בראש הוועדה להתיישבות והשקאה גיבש עם צוותו תוכנית תלת שנתית ריאלית בהשוואה לחלומותיו של בן-גוריון. הנחתם הייתה שהמדינה תקלוט בשנים הקרובות מיליון עד מיליון וחצי עולים ו-20 אחוז מהם יעסקו בחקלאות. הוועדה הניחה שגבולות המדינה יהיו בסופו של דבר "גבולות תוכנית החלוקה" ולכן הציע גבתי פיתוח מהיר של הנגב באמצעות התיישבות כפרית.

עיבוד חצי מיליון דונם בנגב יחייב הובלת מי הירקון, הקמת סכרים וקידוח בארות. ההתיישבות בנגב תתפרנס גם מחרושת, יוקמו "מצפים" בנגב המרכזי, בערבה וסמוך לאילת ורק לאחר הקמת תשתית תחבורתית יוקמו ענף הדייג, וישוכללו שיטות השקיה של קרקעות הערבה.

אשכול אמר בישיבות הוועדה כי עקב נסיבות פוליטיות על כל 5 דונם שירכשו מהבדואים וירושתו בקווי מים, יאלצו המוסדות למסור לבדואים/ערבים דונם אחד. משום כך יש לעבד רק את הקרקעות לאורך קו המים ההולך ומסתיים. הרצפלד תמך באשכול והודיע כי בתוכנית הדירקטוריון של הקק"ל לרכוש 50 אלף דונם ובכלל זה עסלוג'.

מחישובי ויץ והרצפלד הוברר כי יש להקים בשנים הקרובות 46 יישובים כיבושים בנגב בעלות של 11 מיליון לא"י. תוכנית הוועדה הלמה את רעיון "פיזור האוכלוסייה" שמפא"י דגלה בו וכן אופן הגשמתה ותכנונה הלמו את רעיון "המדרג היישובי". עם זאת אנשי "המרכז החקלאי" ומתיישבי הנגב הצביעו על "התוכנית הגדולה" כדיבורים בעלמא והציעו להסתפק בהקמת 12 נקודות יישוב בערבה.

בשלהי מרס 1948, לאחר שקרא את הביקורת שהוטחה בתוכנית הציע גבתי להקים שבע נקודות סביב קיבוץ גבולות; 4 נקודות סביב בארות יצחק; נקודות ויחידות חקלאיות בשטח מצפה בית אשל שחבריו עלו למושב היוגב. מומחים רבים טענו שאף תוכנית מינימאלית זו אינה ריאלית לחלוטין.

חבר הדירקטוריון של הקק"ל ויו"ר מחלקת הייעור והקרקעות שלה יוסף ויץ הציע יחד עם מהנדס המים שמחה בלאס, תוכנית שנועדה לבלום את "תוכנית החלוקה" ולהקים במהירות יישובים בנגב הצפוני וברצועת החוף בין עזה לרפיח. ויץ הציע לחוקק חוק בשם "חוק פיתוח ארצי" שייקנה למוסדות את היכולת להחרים קרקע לטובת העולים החדשים ויאפשר כיבוש טריטוריאלי של הנגב עוד לפני יישובו.

ויץ הציע זאת משום שהבין שכשם שממשלת המנדט נאלצה "להתיישר" על-פי המסורת הקרקעית הבדואית כך גם המדינה היהודית שתקום תיאלץ להכיר בבעלות הבדואים על הקרקעות בנגב. בהציעו אם כן פשרה קבע ויץ כי בנגב יקומו לאורך קו המים כ-60 נקודות חקלאיות והן תקבלנה כל אחת 600 ד' בהשקיה. גם הבדווים יקבלו 15 אלף ממ"ק לצורך השקיית שדותיהם ובמקביל תקנה המדינה מהם שטח בן 100 אלף דונם. עד פרוץ המלחמה, עדכן יוסף ויץ את תוכניתו אך עדיין דבק ברעיון של הקמת עשרות יישובים חדשים בנגב. חבריו בקק"ל ובמפא"י סברו שהערכותיו הן בבחינת חזון לעתיד ולא תוכנית לביצוע מעשי.

לוי אשכול מונה בנובמבר 1948 לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והיה לדמות המובילה בתכנון וקידום ההתיישבות ברחבי הארץ ובנגב וזאת בעיקר כתגובה להצעות המתווך הרוזן ברנדוט מספטמבר 1948 שביקשו להשאיר את הנגב מחוץ לגבולות מדינת ישראל החדשה.

בתוך תוכנית "96 הנקודות" הוצע להקים בנגב 22 ישובים חדשים מהם 19 להתיישבות מיידית. בפרטו את מטרות התוכנית מנה אשכול את שיקום 5 היישובים שנפגעו בקרבות בנגב; הקמת 18 - 20 יישובים בנגב בתפרוסת המומלצת על-ידי צה"ל; שיקום מפעלי המים כולל בארות והשלמת קו המים; ריכוז 200 - 300 משפחות שיתחילו בהקמת העיר העברית "אפיקים בנגב" והקמת 2 -3 נקודות חדשות במזרח הנגב בקו באר-שבע - ים-המלח.

תוכנית 96 היישובים מדגימה יפה את המהפך שחל בתפיסה ההתיישבותית: מכיוון שמילוני דונם עברו לאחר המלחמה לחזקתה של המדינה לא היה צורך יותר ליישב לאורך קווי מים או באזורים אסטרטגיים. המדינה פתחה את הנגב כולו בפני העולים החדשים והדמיון הרקיע שחקים. גם דילמת הקמת העיר "אפיקים בנגב" סמוך לבאר-שבע נפתרה ועתה נותרה בידי הממשלה האפשרות לשקם את העיר הערבית שנעזבה ולהפכה לעיר עברית.

הצבא דרש להקים את היישובים לאורך הגבולות וזה עוד לפני סיום שיחות שביתת הנשק ברודוס. היישובים תבעו "ממקורות" לזרז אספקת 500 מיליון קוב מים לנגב דבר שיאפשר להקצות לכל מאה הנקודות החקלאיות האמורות לקום בנגב - כ-1200 דונם שלחין (שטח מושקה).

למתנגדי תוכניתו של אשכול השיב האחרון כי במדינה בה 25% מאזרחיה יתפרנסו מחקלאות יש ליישב את העולים ביישובים חקלאיים בנגב. הוא שלל את תנופת התיעוש והכרייה שהציעו מתנגדיו. התחנה לחקר החקלאות התעמקה בשאלת ייצור המזון הטרי למאות אלפי העולים המתדפקים על שערי המדינה והציעו להקים בנגב "משק פלחה-בעל" שעיקרו עיבוד שטחים גדולים בכלים מודרניים (שיובאו בעיקר מארה"ב).

באביב 1949 גיבש בן-גוריון תוכנית התיישבות שכללה שבעה סעיפים: הקמת 500 ישובים חדשים; ביסוס החקלאות האינטנסיבית (בהשקיה); המתיישבים יעבדו על-פי ערכי העבודה העצמית והעזרה ההדדית; חקלאות מגוונת ויעילה; התיישבות של 150 אלף נפש לאורך גבולות המדינה; פיתוח ארץ אדום (הערבה ואילת) כדי לקיים שם חקלאות; מתן חינוך חקלאי לילדי העולים החדשים.

חיים גבתי ואשכול צירפו אף הם תוכניות לזו של בן-גוריון ואשכול אף ראה בהן את הרווח הפוליטי: את ההתיישבות בנגב הוא ראה כחלק מרפורמה אגרארית סוציאליסטית ואמצעי למתן גוון אידיאולוגי סוציאליסטי למדינה בדרכי שלום. על-אף אזהרותיו של מנהל "מפעל הנגב" מ' כהנוביץ' בדבר מגבלות הקרקע והמים במדבר, המשיכו קברניטי המדינה "לחלום חלומות" ולפרסמם מעל כל במה אפשרית כולל בפני בני הנוער.

גם טבנקין, איש הקיבוץ המאוחד אמר בטקס יום העלייה של קיבוץ משאבי שדה כי ההתיישבות בנגב היא שתכריע את גורל המדינה. באותה עת עלתה לאוויר תוכנית "יישובה של הארץ" של המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שהציעה הקמת 200 יישובים בנגב. בתוכנית הוצגו 12 אבות טיפוס שונים של משקים חקלאיים המותאמים לאזורי החקלאות השונים בארץ.

שוב חזרו על חלום ההתיישבות הגדולה בנגב והפעם הוצע לגדל שדות חיטה ושעורה בנגב בשיטת "הפלחה החרבה" (דרי פארמינג). היו אף שהציעו להקים קהילות סוציאליסטיות קואופרטיביות שתעבדנה את קרקעות הנגב - נוסח הקולחוזים ברוסיה. לאור שפע התוכניות נוצר הכרח להתאים את התוכניות, לאחדן ולחפש דרך לממשן. הקמתו של "המוסד המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי" מייסודן של משרד החקלאות והסוכנות שבראשו הועמד יוסף עמיעד (קליבנר), שם קץ "לחלומות" ומעתה החלו לדבר המנהיגים על הנגב בשפה זהירה ומאופקת הרבה יותר.

התוכנית פורסמה באוקטובר 1953 ניסתה להימנע משגיאותיה של "התוכנית ליישובה של הארץ". מהתוכנית הוברר כי בשנת תשי"ג-תשי"ד מתוכננים לקום 50 יישובים חדשים ויעובדו מילין דונם נוספים מהם חלק גדול בנגב. אולם, מהר מאוד הוברר שלגבי גודל וקצב ההשקעות בדרום - חלה נסיגה.

רק 36 מיליון ל"י הוקצו לאזור והייתה התחייבות לבנות רק כמה אלפי יחידות דיור בבאר שבע ובערי הנגב. המתכננים באגף התכנון שבמשרד ראש הממשלה, כמו ברוצקוס וגליקסון, הגנו על עקרון "פיזור האוכלוסייה" שלדעת מבקרים מימין ומשמאל האט את תהליך ההתיישבות בנגב. בשנת 1954 יצא ויץ כנגד התוכנית שמבזבזת לדעתו מים בנגב וביקש להחליפה באלטרנטיבה מותאמת מדבר.

בן -גוריון נאם בפני בני הנער (בשיך מוניס), עדיין משולהב כולו, וסיסמתו הייתה "נער הזהב רד לנגב". הנער נשאר אדיש, קיקש בעת הנאומים הארוכים ולא ירד לנגב. ראשי חבל הנגב הזהירו מפני כשלון נוסף של תוכנית יומרנית וביקשו לשוב לתוכנית צנועה יותר.

תוכנית זו התבססה על תוכנית שבע השנים והפעם השתתפה בה גם חברת "מקורות" בנוסף למרכז לתכנון שבמשרד ראש הממשלה. מטרות התוכנית שהסתייעה במומחה מארגון המזון של האו"ם היו: ייצור מקסימאלי של מזון; שיפור מאזן התשלומים על-ידי הקטנת יבוא מזון ועידוד הייצוא החקלאי.

התוכנית קבעה כי ניתן להגדיל את שטחי השלחין בהר הנגב ל-1.8 מיליון דונם והגדלת ענף הצאן (ברוב משקי הנגב) בחמישים אחוז. האופוזיציה בכנסת התנגדה לתוכנית משום שחששה שבאמצעותה תעמיק מפא"י אחיזתה בין מתיישבי הנגב. אשכול הציג את תוכנית ארבע השנים בפני באי הקונגרס הציוני הכ"ד שהתכנס בירושלים באביב 1956 וזכה לברכתו כולל העמקת הפיתוח והרחבת ההתיישבות בנגב.

כספי המלווה האמריקני נועדו לממן את תוכנית ארבע השנים. להיטותו של בן-גוריון ליישב את הנגב הדרומי גרמה לכך שתקציב הסוכנות והמשרדים שטיפלו בפיתוח הנגב הוגדל משמעותית: כך למשל ניתנו לסוכנות, למשרד החקלאות ולמקורות כ-80 מיליון דולר לפיתוח היישובים באזורים הצחיחים.

התקציב אפשר סלילת כבישי גישה ל-21 יישובים בנגב וסלילת רשת הכבישים המרכזית באזור; התחלת תכנונה של עיירה חדשה בסמוך למשטרת עימארה; סיוע למושבים הנמצאים במצוקה בעיקר בנגב המערבי והמשך הניסיונות החקלאיים בערבה. כך עד סופו של העשור הראשון המשיכו להתקיים, זו בצד זו, שתי תפיסות לגבי הנגב: האחת, לפתח מיליוני דונמים ולהקים מאות יישובים ובה החזיקו הקברניטים והפוליטיקאים והשנייה, זהירה, מאופקת וריאלית שהחזיקו בה הסוכנות, הקק"ל, המרכז החקלאי, והתנועות המיישבות שהציעה להקים כ-20 יישובים חדשים בלבד, ולבססם על תוצאות הניסיונות החקלאיים שבוצעו שנים קודם לכן בשלושת המצפים וב-11 הנקודות.

רק כך יושגו מטרותיה המיידיות של המדינה בנגב: ייצור מזון טרי בכמות מספקת למאות האלפים שמגיעים ארצה, פיזור האוכלוסייה לאורך הגבולות החדשים, הכנת מגורים ותעסוקה לעיירות הפיתוח ועיבוד הקרקעות הנטושות בשיטות חקלאיות מודרניות. משום כך הוקם גוף חדש בשם "מפעל הנגב" שעליו הוטל ליישם מטרות אלה בדרום. זה היה עשור שתחילתו בחלומות ובחזון מרקיע שחקים וסופו בבחירת תוכניות זהירות ריאליות ומצומצמות לפיתוח הנגב, להובלת מים אליו ולהקמת תעשיות כריה וייצור חדשות באזור. המאבק הפוליטי החריף בין מפא"י למפ"ם ובין התנועות המיישבות בתוכן אף הוא עיכב את מהירות הביצוע היות שכל צד חשש שהצד השני, יריבו, מנצל את התוכנית להרחבת האלקטורט שלו. הצרה, כפי שנהוג לומר שבעשור הבא, לא תוקן המחדל ו8על כך ברשימה נפרדת.