החובה לחשוף את המודוס אופרנדי

שיטת הפעולה של ארגון "שוברים שתיקה" מבוססת על הפיכת "גרעין אמת" שולי ללב העניין, ובניית "סיפור" גדול ככל האפשר סביבו. שיטת הביצוע מנצלת באופן מתוחכם את הגל האנטי-ישראלי במערב תוך הוספת פרטים "עסיסיים" כיד הדמיון, וזאת כדי להעצים הנחלת תדמית דמונית של חיילי צה"ל ("קלגסים") ושל הכיבוש המדכא ("אפרטהייד"), במטרה מובהקת של העצמת לחץ בינ"ל על ממשלת ישראל. ניתוח "סטרילי" של פעילות הארגון עשוי לסווג את חבריו ככאלה המבצעים פעילות בעלת אופי של חתרנות מדינית.

הדיון הציבורי סביב הלגיטימיות של פעילות ארגון "שוברים שתיקה" אינו שוקט על שמריו, ודומה כי פעילי הארגון הקיקיוני הזה רווים נחת מהפרופיל התקשורתי הגבוה שלו הם זוכים.

בלהט הוויכוח, מטשטשת ההבחנה בין איכות ואמינות "העדויות" המשמשות תחמושת בידי "שוברים שתיקה", לבין ממד חופש הביטוי, שהוא אבן יסוד במדינה דמוקרטית. המחלוקת מקבלת אפוא ציביון של "מלחמה כוללת" בין המתיימרים להיות "שוחרי מוסר הלחימה" של צה"ל, אל מול אלה הטוענים למעשי בוגדנות והלשנה של הארגון, באופן המוציא דיבתה של ישראל רעה.

"שוברים שתיקה" משכילים להיבנות מהדימוי של הילד ההולנדי שסתם חור בסכר בעזרת אצבעו, משל הם מצילים את ישראל מפני עצמה, רוכבים על גלי השקפת העולם הניאו-ליברלית בעולם המערבי, וממנפים את הגישה המבדלת את מדינת ישראל מממשלת ישראל הנוכחית. אסטרטגיה זו נופלת על אזניים כרויות במערב, ומסייעת בידי הארגון להתברג במקום גבוה בליגה הבינ"ל של ארגוני זכויות האדם, וככל שגוברת הביקורת כלפיו מבית, כך משתדרג מיצובו כגורם לגיטימי ובר-קיימא.

הצבא המוסרי בעולם

המודוס אופרנדי המוצלח, יש לומר, של "שוברים שתיקה", משלב מצרף של עדויות קצינים וחיילים קרביים לשעבר- כאלו ש"יסרום כליותיהם" לאחר מעשה, עם המשך הכיבוש, שהוא לגרסתם חזות הכל, סיבה ומסובב גם יחד. כך מתקבל מסר משכנע למדי המחלחל גם לאזני מי שמלכתחילה אימץ ללא ערעור את הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

ככל שמתריסים באזני אנשי "שוברים שתיקה" על כי הם משרתים את תעמולת האויב, כך הם מתעקשים "לנפנף" בפני כל, בעובדה כי טיעוניהם כולם מעוגנים היטב בהיותם "מפי הסוס", חיילים קרביים "שהיו שם". באופן זה הם מנערים מעליהם ביקורת, גם אם זו מייצגת גרסה סותרת, המזימה לחלוטין את העדויות המפלילות את צה"ל. במלים אחרות, הם מציבים בפני הציבור דילמה, למי להאמין, שהרי אחר הכל, המדובר בעדויות של חיילים קרביים אשר שרתו גם ביהודה ושומרון.

פעילותם בחו"ל לצד הפעילות בישראל, נועדה לשרת את המסר האולטימטיבי של אנשי "שוברים שתיקה" הקורא לסיום הכיבוש. מטרה נעלה זו מקדשת את כל האמצעים האפשריים, ובראייתם, גם חבירה עם השטן (ה-BDS) היא בבחינת ברית לגיטימית. עם זאת, אין הם אטומים לביקורת המושמעת מבית, גם מחוגי שמאל, היוצרים דיפרנציאציה בין הפעילות בארץ, שהיא ראויה לברכה, לבין זו הנערכת בחו"ל, שהיא שנויה במחלוקת. אין תימה שהארגון זוכה לחיבוק אמיץ מצד חוגים בעלי דעות מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית, ולתואר המחייב של "שומר סף" המתפקד כמי שנטל על עצמו משימה נעלה של שיפור ערכי ההתנהגות של צה"ל בשטחים. בראיית גורמים אלה, מיותר להתפלמס עם עדויותיהם של חברי הארגון, שכן מוטב להזדהות עם המטרה האולטימטיבית של ההתנגדות להמשך הכיבוש ובמשתמע לסייע בהחלפת השלטון.

ראוי לתהות אם אוהדי "שוברים שתיקה" נותנים דעתם לתובנה העלולה להשתמע ממסרי הארגון ועדויות חבריו, דהיינו- הבעת אי-אמון מהדהדת בצמרת צה"ל, בערכיו ובמנגנוני הבקרה שלו, הן בלחימה והן בפעילות הבט"ש שלו. כלום צה"ל נזקק ל"חומת מגן" מוסרנית, שבלעדיה היינו עדים לחיפוי שיטתי על פשעי מלחמה סדרתיים? האמנם מתקיים סוג של "קשר שתיקה" במערכת הביטחון הישראלית, כזה המצדיק קיומה ופעילותה של מסגרת חוץ-ממשלתית שבחרה, במחשבה תחילה ולא בכדי, בשם "שוברים שתיקה"?

פשעי מלחמה

מביני דבר לא יתקשו לזהות מרכיבים מניפולטיביים ושימוש מתוחכם בשיטות קלאסיות של לוחמה פסיכולוגית בארסנל האמצעים המנוצלים ע"י "שוברים שתיקה". הרעיון המכונן הוא הפיכת "גרעין אמת" שולי ללב העניין, ובניית "סיפור" גדול ככל האפשר סביבו. שיטת הביצוע מנצלת באופן מתוחכם את הגל האנטי-ישראלי במערב תוך הוספת פרטים "עסיסיים" כיד הדמיון, וזאת כדי להעצים הנחלת תדמית דמונית של חיילי צה"ל ("קלגסים") ושל הכיבוש המדכא ("אפרטהייד"), במטרה מובהקת של העצמת לחץ בינ"ל על ממשלת ישראל. הזיקה הכמו-מתבקשת בין מושג הכיבוש לבין ביצוע פשעי מלחמה, נופלת על אוזניים כרויות ומדרבנת עויינות לישראל, דלגיטימציה וקריאות לחרם. התחמושת המובהקת בהקשר זה היא לרוב, "מיחזור" מגמתי ומבוקר של מקרי קיצון ספורים וספוראדיים, בד"כ כאלו שהתרחשו לפני שנים, תוך טשטוש מכוון של הרקע הסביבתי והנסיבתי בהקשר אליהם.

יש לומר כי הארגון מנהל פעילות הממוצבת "בתחום האפור" שבין המותר לאסור בחברה דמוקרטית, כאשר גבולות חופש הביטוי נמתחים בהתרסה כלפי השלטון במדינה. "שוברים שתיקה" כופרים בלגיטימיות של הממשלה הנבחרת, אולם מנצלים עד תום את המרחב הבלתי מוגבל של הדמוקרטיה הישראלית, ייתכן מתוך הנחה שממשלה ישראלית תרתע משינוי כללי המשחק, צעד שלא יעבור את סף "התקינות הפוליטית". הוא הדין בהתייחס לקמפיינים שיוזם הארגון מול תלמידי תיכון על סף גיוס, במטרה מובהקת, לעצב גילויי סרבנות ואימוץ קו פוליטי מסוים מאוד, הנוטה להעדיף תפיסות עולם אוניברסאליות על פני טיפוח הבנה מעמיקה יותר של יסודות הסכסוך הישראלי-ערבי.

ניתוח "סטרילי" של פעילות הארגון עשוי לסווג את חבריו ככאלה המבצעים פעילות בעלת אופי של חתרנות מדינית, שכן מטרתם אינה נסתרת, ובאצטלה של חשיפת עוולות של חיילי צה"ל, הם מכוונים להניע פעילות מדינית חיצונית כנגד מדיניות של ממשלה נבחרת, במלים אחרות, חבלה ממוקדת ביחסי החוץ של ישראל. ההתכנות לבדל בין ארגון "שוברים שתיקה" לבין פעילי הארגון, כל אחד בפני עצמו, ראויה לעיון וליבון במישור המשפטי.

נראה כי יהא זה מיותר להתמודד עם "עדויות" ספציפיות של אנשי "שוברים שתיקה", שכן, כדרכם בקודש, שיטתם ברורה, וניצול חופש הביטוי בישראל משקף גם את הקלות הבלתי נסבלת של הזכות להפיץ שקרים ובדותות ללא מורא השלטון, למנף תעמולה פלשתינית כדי להבאיש ריחינו קבל עם ועולם. גילויי האהדה לארגון זה, כולל מפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון, הינם סוג של טמינת ראש בחול, אלא אם כן הכוונה הנסתרת בעניין זה נועדה לשרת מטרה "נשגבת" אחרת, והיא עשיית יד אחת עם ארגון שחרת על דגלו את היעד של כפיית הסכם ישראלי-פלשתיני וסיום הכיבוש.