שגרירויות זרות לאחרונה אמר ראש הממשלה שכל השגרירויות המואמנות בישראל, צריכות להימצא בירושלים - אמר, והמשיך בדרכו. נוכחנו מספר רב של פעמים בעבר, שדיבורים כשלעצמם, במיוחד בנושאים של מחלוקות פוליטיות או אידאולוגיות, כבודם במקומם מונח, אך לרוב אין הם מועילים. ככל שאתה מדבר יותר ועושה פחות, ההשפעה המעשית של הדברים פוחתת והתוצאות המושגות מינוריות.
בשאלת ירושלים, במיוחד לאחר ההחלטה האחרונה של אונסקו,
הגיע הזמן לפעול. נכון שישראל אינה יכולה להכתיב לכול העולם מה יעשה בכל נושא ונושא, אולם היא יכולה להכתיב לחלק מהעולם לתמרץ חלק אחר שלו ולהגיב כלפי אחרים על עמדות עוינות לנו. על מעשה הנבלה של אונסקו, יש להגיב במעשה ולא רק בדיבור. אמנם, ישראל צמצמה את תרומתה לאו"ם, אבל בהיות תרומה זו מינורית מסיבות מובנות, אין די בכך. מול אונסקו איננו ב"זמן פציעות" או בעידן הסימבוליזם.
מוצע שישראל תודיע שעד מלאת לה 70 שנות עצמאות, שגרירויות שיעברו לירושלים, יזכו בתנאים משופרים בכל הנוגע לזכויות בניה, מיסוי ובחירת מיקום. מי שיגיע לאחר מכן, לא יקבל הטבות דומות. שגרירויות הממוקמות מחוץ לירושלים תמוסינה בהדרגה במיסוי שיהיה גבוה ב-25% לפחות מזה של שגרירויות דומות שתמוקמנה בירושלים רבתי.
החל מ-1.1.18, לא תותר הקמת שגרירויות חדשות מחוץ לירושלים (יותר שיפוץ והשבחה של שגרירויות קיימות). תותר הקמת קונסוליות, אולם קונסוליות שתתפקדנה כשגרירויות יקנסו בסכומים גבוהים, כל עוד תהיינה ממוקמות מחוץ לירושלים.
ארגונים בינלאומיים יוכלו לקיים נציגויות רק בירושלים, וסניפים גם במקומות נוספים. לא יותרו סניפים באין לארגון נציגות בירושלים.
יחסים בינלאומיים חדשים, אם יכללו הקמת שגרירויות, תותרנה הקמתן אך ורק בירושלים. צירויות וקונסוליות, שיתפקדו כצירות או קונסוליה יותרו גם במקומות נוספים בארץ.
פגישות רשמיות של הנשיא, רה"מ, יו"ר הכנסת נשיאת ביה"מ העליון ושרי ממשלה,
יתקיימו בירושלים בלבד. פגישות עם פקידים בדרגים נמוכים יותר, יתכנו גם במקומות אחרים ובלבד שיקויים האמור לעיל.
לאחר הדברים הללו או במקביל להם, תופעלנה הגבלות וסנקציות שונות על ארגונים עוינים, על חופש התנועה שלהם ועל זכות האנשים המסייעים להם שאינם אזרחי ישראל להיכנס לישראל מכל וכל. לא תותר שהייתם באזורים בהם הם גורמים את עיקר הנזקים. כלפי ישראלים העוסקים בהטרדת מתיישבים, בפגיעה בחיילי צה"ל, בגרימת נזקים ובהסתה, יוטלו בשיפוט מהיר קנסות גבוהים, שילכו ויגדלו בכל פעם נוספת בה יתפסו חוזרים לסורם.
כל הצעדים הללו יהיו מעוגנים בחוקים ותקנות מחייבים, ויבוצעו בהקפדת-יתר. לאחר השלמת המהלכים הנ"ל או במקביל להם ישקלו אמצעים נוספים או החמרת האמצעים הנ"ל.
בין דעות לאמונה עיוורת עיינתי במעריב, מדור הדעות, מיום, 15.5.17 ושתי תגובות בו הביאו אותי לתגובה הבאה. ניסוח הכותרת הנ"ל: "מחסום השפה" של רויטל עמירן ו"חסר שומר סף" של
אורי סביר.
1 עמירן מנהלת מאבק עיקש וסוער מבחינה אמוציונלית נגד "חוק הלאום". מה שמטריד אותה בעיקר בחוק, הוא שיש בו לדידה רק שני חידושים - פגיעה במקומה המכובד של השפה הערבית בישראל כשפה רשמית, וזכותן של קבוצות אזרחים להקים כקולקטיב ישוב משותף, שיהיה בעל מאפיינים יחודיים, על-פי החלטת חבריו. את הטיעון הראשון היא מבססת על פגיעה אפשרית ב-20% מאזרחי המדינה, ומגייסת לתמיכה עוד 50% "...ששפת אימם היא ערבית". באותה נשימה ממש היא מתעלמת מהעובדה שיש בישראל לא פחות דוברי רוסית או כאלה ששפת אימם היא רוסית או פולנית מערבית, המועלית על-ידה על נס. ברור שאין שום תוקף ואפילו דימוי של רצינות בטיעונים מסוג זה. אין גם הבדל עקרוני אם מספר דוברי השפה הזרה הוא 15% 20% או 25% (אנגלית, יידיש, לדינו או צרפתית, למשל) או כל מספר מקרי אחר. הפיכת שפה לשפה רשמית במדינה חייבת להיות מוצדקת בראש וראשונה על בסיס
הצורך או התרומה האופרטיבית שיהיה לדבר עבור כלל הציבור; בוודאי כך במדינה קולטת עליה. אילו נהגו ערביי ישראל במדינת ישראל ובתרבותה מידה גדולה בהרבה של דרך ארץ משהם נוהגים בפועל, אפשר היה לדבר על מחווה מיוחדת לשפה הערבית. כיום, אינני רואה לכך צורך או מקום. את הטיעון השני היא מבססת על החְרפה אפשרית של השסעים בחברה הישראלית "המדממת...". גם כאן הטיעון מצוץ מן האצבע, משום שהאוכלוסייה הישראלית מחולקת גם לפני החוק לפי שיוכים שונים ורבים, והחוק אינו מעלה ואינו מוריד כלפיהם דבר.
עיגון כללי התנהלות בסיסיים ודרכי הפעלתם בחקיקה מסודרת במקום בשפיטה ארוגנטית ואקראית, לא רק שאינה מחריפה את המצב, היא מסדירה אותו באופן הגיוני ושוויוני. אולם, הבעיה הגדולה האמיתית ברשימתה של עמירן היא נקיטת לשון של דבר והיפוכו בדיון בעל יסודות עקרוניים מן המעלה הראשונה. מצד אחד היא מודה שמגילת העצמאות איננה חוק ואיננה חוקה. היא בוודאי מודעת לכך שנעשו כבר ניסיונות לא מעטים, ע"י גורמים מכל קצווי הקשת הפוליטית - ידידם ואויבים - לפרשה כראות עיניהם. במציאות הישראלית והיהודית, הגדרת הלאום וכינוסה למסגרת אחת ומשותפת לכולם, היא מהלך דחוף וחיוני.
זו אינה תיאוריה אקדמית יפה, זו פרקטיקה קיומית נכונה. באותה מידה חיוני לעצב ולבסס את מערכת היחסים בין ישראל כמדינת הלאום היהודי לבין תפוצות עם-ישראל באשר הן. אסור להשאיר עניינים אלה לפרשנות מקרית של "מתנדבים בעם" או להחלטה שרירותית של הרכב מקרי של שופטי בג"ץ - בדמוקרטיה, זהו תפקידו של המחוקק.
חלקה השני של אותה בעיה, הוא ניסיון של עמירן לטאטא מתחת לשטיח את העובדה שקיימת מחלוקת רצינית מאוד במדינת ישראל בשני תחומים עקרוניים ומהותיים:
מהי דמוקרטיה בימינו ובמה שונה מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי ממדינה דמוקרטית כלשהי, שחיים בה גם יהודים. כל הניסיונות לרבע את המעגל כשלו בעבר ויכשלו גם בעתיד. העברת סמכות ההכרעה במחלוקת מהמחוקק הנבחר לבית משפט ממונה, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אני שולל מכל וכל את הטענה, הנשמעת לפעמים גם ע"י נשיאת בית המשפט העליון, שהכרעות דמוקרטיות אינן מתקבלות בהחלטות רוב בעלי זכות ההצבעה (ובמילים אחרות: העדפת הדיקטטורה של המיעוט על זכות ההכרעה של הרוב). תשובות לשאלות אלה הן תשובות חוקתיות,
ותשובות חוקתיות חייבות להינתן באמצעות חוקה כתובה ומפורשת (בהכרעת רוב מיוחס, אבל רוב מוסכם). על-כן, צריכה ישראל לחתור לחוקה ועד אשר תגיע לכך, לעגן בחוקי-יסוד (חלופיים לחוקה) את העקרונות המנחים את חייה. הדבר נחוץ כלפי פנים, אבל גם כלפי יהודי העולם. ישראל (כמדינה ריבונית) אינה יכולה להתנהל על-פי תכתיבים מבחוץ, יהיה מקורם אשר יהיה - יהודי או אחר.
יהודים חייבים להכיר, ככל שמעניין אותם הדבר, את עמדות הציבור הישראלי בשאלות יסוד של מיהו יהודי, מהי מדינה יהודית, מהם יחסי המדינה היהודית עם ארץ-ישראל, עם-ישראל ותורת ישראל; לא באמצעות תורה שבע"פ הנתונה לפרשנויות מקריות, אלא בכתובים ובחקיקה מסודרת. חוק הלאום אינו אמור להסדיר את בעיית האנטישמיות או הפוליטיקה האנטי-ישראלית של אויבינו ומכאן אין הוא אמור להסדיר את שאלת המאבק ב-BDS.
פעילות ה- BDS היא חלק מהמלחמה "הרכה" שמנהלים נגדנו אויבי ישראל וקשורה לעצם התפיסה הציונית, הרואה במדינה יהודית ריבונית בא"י יסוד מוסד של הקיום היהודי בעתיד. אומנם לא כל הזרמים ביהדות שותפים לתפיסה זו, אבל גם לא כולם ציונים או חרדים או אתאיסטים ובוודאי שאין מקום להניח לאנטי-ציונים או לפוסט מודרניסטים או לאנטישמים, לנהל עבורנו את החיים כאן.
אורי סביר חוזר אל שירי התהילה שלו להסכמי אוסלו ומבליט תוך כדי כך את חלקו האישי באותו כשל קולוסלי. כדרכם של מקובעים מתוך עיוורון פוליטי או מתוך העמדת פנים שקולה, לדעתו עלינו לבחור בין חלוקת הארץ (והעם, המדינה, והביטחון הלאומי) למדינה דו-לאומית (אחוד פיסי טוטאלי של כל מה שנמצא בתא השטח שעליו אנו שולטים כיום, בפועל, לרבות רצועת עזה); איחוד הזוי לא פחות מעניין החלוקה. כוונת תפיסת האיחוד היא כנראה להפחיד את הציבור, ולדחוק אותו לעבר פתרון החלוקה, שבו תומכים סביר ושותפיו לדעה. את הסיבה לתמיכה זו לא הבנתי אף פעם והעובדה שיש מי שמיחסים זאת לבן-גוריון כאידאולוגיה היא בעיני ניסיון להונות את הציבור.
החלק השני של משנת סביר הבלתי-משתנה חרף שינוי הנסיבות המקומיות והאזוריות, הוא "היוזמה הערבית" ו"הפתרון האזורי". שני מושגים מטושטשים, כשם שהיה
הסכם אוסלו עצמו, שכל אחד יכול לראות בו מה שנוח לו ולהתכחש לו, כפי שעשה ערפאת בזמנו, כאשר אינו נוח לו. אופייני לשני המושגים הוא יסודם הא-סימטרי - ישראל נותנת "חומר" ומקבלת "רוח". שני המושגים מקובעים היטב בתורת השלבים הערבית ולנוכח אי-היציבות המדינית האזורית, כל הסכם העוסק בסחר מסוג זה הוא הימור חסר אחריות.
2 ברור שאין סיבה שלא לדבר עם כל מי שיכול לתרום לשיפור המציאות האזורית, אבל אסור לטעת בציבור הישראלי תקוות שווא או לחולל ציפיות מוגזמות בצדדים האחרים שעימם מתנהלת ההידברות.
פער-ציפיות הוא מן הגורמים העיקריים המחוללים אכזבות ומקצינים קונפליקטים ועימותים. אורי סביר הוא גם תלמיד מסור ואדוק של רבו
שמעון פרס ז"ל. פרס בצעירותו היה מלא התלהבות ואנרגיות, אבל נוהל ונשמר היטב ע"י אישים גדולים ויציבים בהרבה ממנו ובראשם בן-גוריון. בן- גוריון הקים את המדינה ובגין הביא את השלום האסטרטגי הראשון; פרס חולל את "אוסלו" וזה ההבדל המהותי על רגל אחת.
בהמשך דבריו, מגיע סביר לצרפת, שעם כל זוהרה מן העבר וחרף תוצאות הבחירות האחרונות בה, אינה יודעת בעצמה לאן מועדות פניה. לטעמי היא פוסחת על הסעיפים בחוסר החלטיות ומסרבת להתעמת עם בעיות הפנים והביטחון הקשות מהשנתיים האחרונות. הפוליטיקה הצרפתית מפולגת בשאלות אלה בדומה לארה"ב, אך בנתוני-יסוד חמורים יותר. אם לא תתעשת היא צפויה להחמרה נכרת נוספת וימים לא רחוקים יוכיחו זאת בפועל.
את דבריו מסכם סביר ב"קינה" על חוק הלאום ושוב מביא את פרס כמליץ היושר העיקרי לעמדותיו. על עיקר הסוגיות עמדתי לעיל בהתייחסות לדבריה של עמירן. עם זאת, סביר מדגיש את סוגיית היחס השוויוני למיעוט. בניסוח דבריו טמונה אותה הטעיה כזו שנכללה בדבריה של עמירן. סביר כושל בהצגת ההבדל בין משמעות התביעה ליחס שוויוני כלפי מיעוט אתני שאינו חותר לשליטה מדינית או לביטול אופיה הלאומי של המדינה בה הוא חי, אלא להשתלבות במסגרת הקיימת, בתנאים אישיים שווים לשאר האזרחים, לבין קבוצה הרואה עצמה חלק ממאבק לאומי על ביטול הקיים והחלפתו באחר. הקבוצה השנייה מסוכנת ואיננה ראויה לשוויון אזרחי בדמוקרטיה מתגוננת.
מתוך היכרותו עם פרס, מהמר סביר על מה שהיה אומר מורו על החוק אילו נכח עמנו כיום. אפשר שהוא צודק ואפשר שלא, הימור הוא תמיד רק הימור. מכל מקום, פרס טעה לא פעם ולא פעמיים והקדיח את תבשילינו בעזרת בישוליו. לכן, לא מה היה אומר פרס חשוב כיום, אלא לאן אנו רוצים ללכת -
הכרעת רוב דמוקרטית מן המעלה הראשונה. 
