בלי מורא ובלי משוא פנים

יהודה שלם¹

בתוכנית "חיים שכאלה", שנערכה לכבודו של פרופ' ישראל אלדד בסוף שנות ה-80, אמר אלדד כי הוא לא יסלח לשמיר ובגין על שגרמו לו להתגעגע לבן גוריון.

מי שיקרא את רב-המכר החדש של ארז תדמור, איש תקשורת וממייסדי תנועת "אם תרצו", יוכל להבין טוב יותר למה התכוון המשורר. ואין מדובר כאן באיזו חשבונאות אישית של אלדד עם בגין על-רקע בקשתו לאחר ניצחונו בבחירות -77'; "אני רוצה ממך רק הדבר אחד: הוצאת ספרים. תראה כמה הוצאות ספרים יש לשמאל. תמוך בי, אני אעשה זאת בעצמי..." על כך השיב בגין בביטול: "אין צורך בכך" (עמ' 234).

ניסיונות נוספים שנעשו במשך השנים לדבר על ליבם של בכירי הליכוד, להקים אלטרנטיבה אינטלקטואלית אל מול השמאל, לא הניבו תוצאות טובות יותר.

באומץ לב ציבורי ראוי לשמו, בכתיבה קולחת ובשפה בהירה ופשוטה מתאר תדמור, אשר כתב בעבר את הנאומים לרה"מ בנימין נתניהו, את תהליך "ריסוק הדמוקרטיה הישראלית" (עמ' 10) שהתרחש דווקא במשמרת של הימין, שהוא, ולא השמאל, "מקור הליברליזם" (עמ' 204).

תדמור מציג בספרו את מנחם בגין, מנהיגו הדגול של המחנה הלאומי, במלוא חדלונו המשילותי. בעוד שהספר מציין למשל את מאבקו כמנהיג האצ"ל בבריטים ואת החלטתו כרה"מ לתקוף את הכור בעירק ב-81', הרי שכל העובדות ההיסטוריות הללו "אינן יכולות לטשטש את המשגה האסטרטגי החמור שביצע [בגין], כאשר נמנע מביצוע חילופי שלטון אמיתיים לאחר הניצחון בבחירות 1977" (עמ' 33-32).

"כל מי שרוצה להבין מדוע ארבעים שנה אחרי המהפך עדיין נראה בית משפט העליון כמו סניף של מרצ צריך לשוב לבחון את אותה החלטה נמהרת של בגין להשאיר את פקידי השמאל בתפקידיהם" (עמ' 32).

רק בגלל הרוח

ניתן לומר כי תשובתו זו של בגין לאלדד, אשר "ז'בוטינסקי מעולם לא ראה [בו] את תלמידו המובהק או המוצלח" (עמ' 219), משתקפת בספר כסימפטום לאחת הסיבות המרכזיות שבגינן הימין אינו מצליח ליישם את מדיניותו הלכה למעשה, שאפשר לכנותה בקיצור: "רק בגלל הרוח", האינטלקטואלית.

"בגלל העיסוק הכפייתי של הימין ב'פעולה בשטח' עוד גבעת טרשים... ועוד מאחז - תוך נטישת הרוח... אנחנו בימין איננו מסוגלים להבהיר למנהיגים שלנו מה אנחנו מצפים מהם לעשות,... לימין אין מכוני מחקר עתירי משאבים. לימין אין כמעט במות רעיוניות רציניות... מלחמת הרעיונות - המלחמה האמיתית שהפוליטיקה היא רק צל שלה... התנהלה בישראל עד לאחרונה במעמד צד אחד". זו הסיבה, לטענתו של תדמור, שעל אף "שהשמאל לא הציג... אידיאולוגיה או מרשם מדיניות בעל ערך סגולי מרשים במיוחד. אותו אוטופיזם -משיחי מנותק" של השמאל קבע את סדר היום הציבורי מאחר "שמן העבר השני של המגרש לא עולה שחקן אחד" (עמ' 42-40).

בהערת אגב יש להוסיף כי בהתייחסו ל"הסכם אוסלו" ב-93', כותב תדמור שמאחורי הרעיון עמדה "מחשבה שנולדה מתפישה משיחית - ילדותית" (עמ' 198) שרצתה להאמין כי חל שינוי בכוונותיו של אש"ף בייחס לקיומה של מדינת ישראל. בעוד שמחשבה זו ניתן לכנותה "ילדותית" או תמימה, ידוע לכל שהדרכים להשגת ההסכם לא היו כאלה.

בין גופי הימין המרכזיים שעליהם מטיל תדמור את האחריות לוואקום האינטלקטואלי הזה בימין נמנית מועצת יש"ע. יש מקום לתהות איך זה שאנשי "גוש אמונים" הזניחו את עולם הרוח ואפשרו שהכספים הממשלתיים יזרמו "באשד איתן לישיבות, למקוואות ולמאחזים..." אך לא מצאו לנכון "להפריש את הסכומים הנדרשים להקמת מכוני מחקר..." (עמ' 52) ומוסדות תרבות, אשר היו יכולים בתהליך ארוך ומתמשך לשנות כיוון הרוח או לכל הפחות להחליש את כוחה של הדגנרציה השמאלית.

המודל להשפעה ושינוי שמוצג בספר הוא אורי אבנרי, אשר "השפיע על החברה הישראלית, ועל קבלת ההחלטות המערכת הפוליטית לא פחות מראשי ממשלה" (עמ' 37). בעבודת נמלים של עשרות שנים, המתוארת בקצרה בספר ובהרחבה בספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים: אורי אבנרי- סיפור אהבה פוליטי", הצליח אבנרי לשנות את התודעה בישראל ביחס לאש"ף ולרעיון המדינה הפלשתינית.

לאור ההצלחה של האגף הקיצוני שמאלי בישראל, להעביר את משנתו האידיאולוגית מן הפריפריה למרכז, בעבודה יסודית ומתמשכת, מתבקשת השאלה האם המחנה הלאומי יהיה מוכן גם הוא לנטוע עצים אשר יתנו פירותיהם רק בדור הבא. או במלים אחרות האם "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" זו סיסמה או תוכנית עבודה.

"גבירותי ורבותי, מהפך"

העובדה שגם אחרי שאמר חיים יבין את המשפט האלמותי הזה, בליל בחירות 77', הוא המשיך לשדר חדשות במשך שנות דור ולהרעיל את מוחות הישראלים, וזאת במקום להפוך לצופה חדשות מן המניין, מראה כיצד "המשפחה הלוחמת" נהפכה ל"משפחה המוחלת". מכל מקום, הפרק בספר העוסק ב"הפיכה השלטונית" של אהרן ברק, כנשיא בית המשפט העליון, מלמד כי דבריו של יבין התבררו כנבואה אשר הגשימה את עצמה.

שתי אבני דרך מציין תדמור בדרך לעליית כוחה של הרשות השופטת מעבר לנדרש בשקול הכוחות המורכב משלושת רשויות המדינה: המחוקקת, המבצעת והשופטת. האבן ראשונה היא כאמור החלטתו של בגין שלא "למנות את אנשי התנועה לעמדות המפתח בממשלה, במערכת המשפט ובשירות הציבורי." (עמ' 10) להחלטה זו יש להוסיף את צירופו של היועמ"ש לישיבות הממשלה. האיור המופיע בעמ' 67 ממחיש בצורה אירונית-טראגית את הסחף במעמדו של היועץ; מיועץ כמשמעו עד למעמדו היום שעל פיו יישק דבר. אבן הדרך השנייה היא חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" שנחקק ב-92', בשלהי ממשלת שמיר, ואשר בו תמכו עשרה ח"כ מהליכוד מבלי שהבינו את משמעות הדבר.

מי שכן הבין את משמעות החוק היה השופט אהרן ברק. לטעמו "לא היה צורך בהיתר מפורש... כדי להעמיד את הדמוקרטיה הישראלית על ראשה ולהעביר את הריבונות על מדינת ישראל מידי הכנסת והממשלה לידי מערכת המשפט" (עמ' 49).

המונח "ספירלת השתיקה", שמוצג בספר, מתאר "את ההליך שבו נקבע טווח הדעות הלגיטימיות וכן הליכי ההדרה וההשתקה של דעות ה נתפשות כחורגות מן הקונצנזוס." (עמ' 96) הליך זה מסביר מדוע פוליטיקאים חלשים, כהגדרתו של תדמור, כמו "בני בגין, דן מרידור ציפי לבני ורוני מילוא הפכו ללוחמים מסורים בשירות הגברת עוצמתה המופרזת של מערכת המשפט" (עמ' 229).

נראה כי מוטב היה אילו הרואים בבית המשפט "עליון על כל הארץ" היו מעיינים בדבריו של דב יוסף, שר המשפטים לשעבר, על כך ש"השופטים אינם קול שדי. הם אנשים כמונו. הם עלולים לטעות כמונו, ויש לי זכות לבקר את פסקי הדין שלהם. אני דואג לגורל המשפט בארץ הזאת".

הנסיך והזיקית

כמו בסיפור "הנסיכה והצפרדע" נסיכי הליכוד בחלקם מייחלים לנשיקה, אך הפעם בכדי לשחות במדמנת השמאל, אשר משום מה נדמית להם קוסמת יותר. הם משנים את עורם ומחליפים את צבעם לקצב תופי יריביהם הפוליטיים. תדמור מסביר מהו אותו פטנט הגורם לנסיכים אלו להעדיף את ה"שיק הרדיקאלי" של השמאל על פני המשנה שעליה גדלו בבית הוריהם.

"כל פעם שאיש ימין פועל נגד הימין ומצביע או מתבטא ברוח השמאל, זוכה הימני הטיפש ל'איתרוג',... למיתוג חיובי ולראיונות מחניפים המציגים אותו כאיש 'הימין הליברלי',... בעוד ארזים כמו אריאל שרון ובנימין נתניהו דורשים קמפיין חסר מעצורים... אזובי קיר דוגמת ציפי לבני, דן מרידור ורובי ריבלין הם דוגמה לתהליך אילוף שהושלם בהצלחה... ה'נסיכים'... הפכו להצלחות הפבלוביות המובהקות ביותר של טכניקת האילוף וההצמתה מצד האליטות" (עמ' 225-223).

זוהי אם כן הנוסחה שהופכת את דור ההמשך של הרביזיוניסטים לנסיכים שימושיים בשירות השמאל.

השמאל יכול לשחק כך באנשי ליכוד מאחר שהוא זה שקובע את סדר היום, והשליטה שלו באמצעי התקשורת עונה להגדרת חוקר הקומוניזם, רוברט קונקווסט על "ג'ינגיס חאן עם טלגרף". אך "אין לנו מה לבוא בטענות אל השמאל, ואין שום טעם לצפות מהשמאל לערוך רפורמות במוקדי הכוח מרצונו... את מה שמגיע לנו עלינו לקחת בעצמנו, מבלי להתחשב בזעקות הקוזאק הנגזל של אליטות השמאל השוקעות..." (עמ' 239).

התקווה

מצבו האינטלקטואלי של הימין, כפי שמתואר בספר, מזכיר את מה שנכתב על הצי הבריטי בספרו של מקס הייסטינגס על מלה"ע ה-1-"פורענות". על כך ש"העשן של טרפלגר חנק את תסיסתו האינטלקטואלית" וש"במטה הצי לא היה ביקוש גדול למוח".

על אף זאת מתברר מהספר כי העשן המחניק הולך ונמוג וגם בימין צמחו בשנים האחרונות "ארגונים ומוסדות... שהחלו להשיב מלחמה שערה בהתגוששות הרעיונות" (עמ' 14).

תדמור מציע מספר צעדים להמשך שינוי המצב המתואר בספרו, וכפי שהוא מציין כבר בתחילת ספרו אנו נמצאים "על סף שינוי". בין הצעדים אפשר למנות את ריסון כוחו של בית משפט העליון, שינוי מפתח התמיכה של משרד התרבות בסרטים ומחזות, וגיוון תוכניות הלימודים באוניברסיטאות.

תחת הכותרת "ספר משנה גורל" שאל מנחם בגין בהקדמה שכתב לספרו של הרצל "מדינת היהודים": "היכול ספר לשנות גורלו של עם"?

התשובה לכך בנוגע לספר שלפנינו תלויה בכל אחד ואחד מהמחנה הלאומי. והחשיבות של השינוי, כותב תדמור, נוגעת לכל חלקי העם: "תוצאה מבורכת נוספת תהיה חזרה לשפיות והתמתנות דרמטית של השמאל הישראלי" (עמ' 268). וכפי שכתב אורי אליצור "אפילו בוועד של בית משותף. בכל קיבוץ אנושי, שבו מישהו מחזיק בשלטון, יש מישהו אחר שלא מרוצה מזה". אך יש הבדל בין להיות אופוזיציה לשלטון לבין להיות אופוזיציה למדינה.

ואם הוזכר התלמיד הרי שיש מקום לקרוא את דברי המורה. ב"כתבים ציוניים ראשונים", בפרק "מה עלינו לעשות?" ותחת הכותרת "תעמולה ותרבות" כתב זאב ז'בוטינסקי כך: "האמצעי היעיל ביותר הן לתעמולה והן לתרבות היא בלי ספק המלה המודפסת. לפיכך חייבים אנחנו: לאסוף מנויים לכתבי עת ציוניים. אם תתקל באדם, שיש לו די אמצעים להמנות על כתב-עת, ואף-על-פי כן הוא נוטלו לקריאה משכנו - בייש תביישנו. וגם מבחינה זו היה אתה לו למופת".