דונלד טראמפ מנסה לפעול באותה צורה בה התמודד עם קשיים בעולם העסקי, אך ממש לא בטוח שזה עובד בעולם הפוליטי - כותב (יום ה', 18.5.17) מייקל קראניש, עיתונאי בכיר בוושינגטון פוסט וביוגרף של טראמפ. וזה אומר: לסמוך על בני משפחתו וכמה יועצים, לדרוש נאמנות מוחלטת ממי שמעבר למעגל הפנימי, לאיים על יריביו בתביעות משפטיות ולהתעקש על תדרוכים קצרים.
אלא שלמשפחת טראמפ ולמקורביו אין ניסיון ממשלתי ופוליטי, ועובדי המדינה בהם הוא תלוי נאמנים קודם כל לחוק ולחוקה. האיומים שלו הופכים לעיתים קרובות לחרב פיפיות, וסירובו לשמוע/לקרוא תדרוכים מעמיקים יוצר את החשש שהוא אינו מקבל את כל המידע הדרוש, במיוחד מסוכנויות המודיעין.
דעתו של טראמפ על וושינגטון נטועה הרחק בשנת 1973, כותב קראניש, כאשר הוא ואביו הועמדו לדין בידי משרד המשפטים על אפליה גזעית - ומאז הוא נוטר איבה לממשל. לפני 44 שנים הצהיר טראמפ שלא יתפשר, אך נאלץ להגיע להסדר. גם היום הוא יוצא בהכרזות לוחמניות - ואז אין לו ברירה אלא לוותר. כאשר שופטים השעו את איסור הנסיעות שלו, הוא הכריז "נתראה בבית המשפט" - ואז ויתר על כל הרעיון.
פרשת ג'ים קומיי היא עוד כישלון של הטקטיקות העסקיות של טראמפ. האיום שלו כלפי מנהל הבולשת המודח - "כדאי לו שלא יהיו הקלטות של שיחותינו" - הוא חזרה מדויקת על האופן בו נהג לאיים על עובדיו שהוא מקליט את שיחותיהם. טראמפ קיווה שזה ימנע מקומיי לדבר נגדו; התוצאה הייתה שמקורביו של האחרון חשפו שהוא תיעד ניסיון של טראמפ להניע אותו להפסיק את החקירה נגד מייקל פלין. כן זה מה שקרה - זהו שיבוש חקירה חד-משמעי, וזה יכול לעלות לטראמפ בנשיאותו.
קראניש מפנה את תשומת הלב לעוד פרט בהקשר זה. סאלי ייטס, שהייתה שרת המשפטים בפועל ופוטרה בידי טראמפ, העידה שהזהירה את היועץ המשפטי של הבית הלבן, דונלד מקגאן, מפני מינויו של פלין ליועץ לביטחון לאומי. מקגאן הוא אחיינו של פטריק מקגאן, שהטיל את עסקי הקזינו של טראמפ באטלנטיק סיטי. כאשר התריע מנהל עסקי הקזינו שלו, ג'ון מקדונל, בפני טראמפ על כך ש-מקגאן גובה ממנו תשלומי יתר, נפנף אותו טראמפ באמירה שהוא השיג 13 נצחונות מול אפס הפסדים, וקרא על שמו את הבר בקזינו טאג' מהאל. והיה ל-מקגאן עוד יתרון גדול: הוא היה אחד האנשים הבודדים שהעזו להתייצב נגד טראמפ ולהזהיר אותו מפני מהלכים שגויים.
נראה שלאחיינו אין את אותו עמוד שדרה, כותב קראניש. עברו שבועיים וחצי מאז שייטס הזהירה את דונלד מקגאן ועד שטראמפ פיטר את פלין - בשל אותם קשרים רוסיים שעליהם לא דיווח לו. טראמפ טען, ש-מקגאן דיווח לו על שיחתו עם ייטס, אבל לא יצר את הרושם שמדובר במשהו דחוף. עורך דין שעבד בבית הלבן אמר לוושינגטון פוסט, שאם כך היה - הרי ש-מקגאן כשל בתפקידו. מקגאן סירב להשיב לשאלות בנושא.
הסתמכותו של טראמפ על עורכי דין היא מאפיין בולט בקריירה העסקית שלו, אומר קראניש. עורכי דינו הגישו לאורך השנים מאות תביעות נגד קבלנים, שותפים עסקיים, עיתונאים ורשויות ממשלתיות. טראמפ עצמו תרם לתביעות סרקאזם ועלבונות כלפי הנתבעים. הוא משתמש באותו סגנון עד היום, במיוחד בציוציו בטוויטר, אך כעת הוא מרגיז רבים במפלגתו - במיוחד כאשר הוא משחרר הצהרות מעוררות מחלוקת, ואשר לעיתים נוגדות את הצהרות דובריו.
טראמפ מתקשה להבין שיש הבדל עצום בין דבריו כאיש עסקים לבין דבריו כנשיא, מסביר קראניש. כאיש עסקים הוא דיבר בשם עצמו, ונתן אין ספור ראיונות במקום להחזיק דובר. מובן שהמצב שונה לחלוטין כאשר מדובר בנשיא ארה"ב. השבוע היה לו הסבר מקורי לפערים החוזרים ונשנים בין מה שהוא אומר לבין מה שנאמר בשמו: "כנשיא פעיל מאוד עם הרבה דברים שקורים, לא יכולים הדוברים בשמי להתייצב על הדוכן ולדבר בדיוק מלא".
לאחר שביקש שש פעמים את הגנת בית המשפט מפני נושיו וצבר חוב אישי של 900 מיליון דולר, שינה טראמפ את האסטרטגיה. הוא עבר מסיכון כספו-שלו לעשיית רווחים ממכירת המותג שלו ותדמיתו - וגם כתב על זה ספר: "אמנות הקאמבק". האם הוא יוכל להעתיק גם את זה מעולם העסקים לחדר הסגלגל?
