יצחק ורדימון - הממונה על המחוז בדרום

יצחק ורדימון נולד בשנת 1912 בגליציה, וגדל בבית מסורתי-ציוני. בשנים 1930 - 1934 למד משפטים באוניברסיטת לבוב, בתקופה שאופיינה באנטישמיות קשה. הוא ביקש לעלות ארצה בעקבות אחיו הבכור אך העניין לא הסתייע. לאחר שנת לימוד בסמינריון העברי בלבוב הצליח לקבל אשרת כניסה לארץ-ישראל ובשנת 1938 הגיע לחופי הארץ.

בשנת 1940 התגייס "להגנה" עבר קורס מ"כים בג'וערה ובשנת 1941 עבר קורס מפקדי מחלקות ברמת יוחנן. בשנת 1941 התגייס לבריגאדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי ונפצע באימונים באיטליה. בשל שליטתו באנגלית, הועבר על-ידי הבריגאדה לצבא הבריטי בשנת 1943, כקצין קשר לקורפוס הפולני של הגנרל ולדיסלב אנדרס. ורדימון השתתף בקרבות מונטה קסינו וסייע בשחרור איטליה מעול הנאצים.

בתום המלחמה החל לעבוד במחלקת הקליטה של הסוכנות ובשנת 1948 הוסמך כעורך דין. במלחמת השחרור שירת "בחטיבה 7" ובסיומה נישא לחברתו הניה. באוגוסט 1949 התיישב בעפולה כקצין מחוז בעמק יזרעאל והתמנה קצת לאחר מכך לסגן הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים. בנובמבר 1953, לאחר שבוצעה חלוקה חדשה של המחוזות במדינה, הוא הגיע לבאר-שבע כממונה על מחוז הדרום ושירת בתפקיד זה עד יציאתו לגמלאות בשנת 1981.

לאורך 28 שנות שירותו שימש גם בתפקידם הבאים: יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מתאם בין משרדי הממשלה עקב הערכות חדשה בנגב לאחר הסכמי השלום; אחראי מל"ח במחוז הדרום; חבר בוועדה העליונה לענייני בדואים; יו"ר הוועדה הקרואה באשקלון ושימש כמרצה אורח באוניברסיטת בן-גוריון בנושאי תכנון ושלטון מקומי.

בראשית שנות החמישים, עם כניסתו לתפקיד הממונה, היו בדרום 11 רשויות מקומיות ועם סיום תפקידו, לאחר 28 שנה, מנה המחוז 30 רשויות מקומיות. בין הרשויות שורדימון סייע להקמתן: אשדוד; אופקים; דימונה; וכן ערד, שדרות, קריית גת, קריית מלאכי, מצפה רמון, עומר ונתיבות. חלקן היו לערים במהלך שנות עבודתו.

הוא סייע גם למועצות האזוריות וביניהן: חבל איילות, לכיש, הערבה התיכונה, רמת נגב ותמר. בעת כניסתו לתפקיד נמנו באזור 54 אלף תושבים ובכללם 18 אלף בדואים. באר שבע הייתה עיירה מנומנמת בת 15 אלף תושבים בלבד שרוב תושביה התגוררו בשלוש מעברות. באילת ישבו אז כ-300 איש וגם ההתיישבות החקלאית הייתה בראשית צעדיה. לאחר 20 שנות כהונה בתפקיד קבע ורדימון כי במחוז הדרום חיים 420 אלף איש המאוגדים ב 6 עיריות, 7 מועצות מקומיות ו-13 מועצות אזוריות. גידול מרשים זה יש לזקוף לדעת ורדימון על "רוח האחדות והמעשה" ששררה בין מוסדות הממשלה ומשרדיה והרשויות המקומיות.

ורדימון הדגיש את המטרות הקרובות: יש לתת יותר תשומת לב לאיכות החיים כלומר לתת שירותים יעלים יותר ליושבי הנגב ורמת פרנסה גבוהה יותר. אוכלוסיית הנגב גדלה בעשורים הקודמים ב 5% בממוצע לשנה ואם כך, יש סיכוי, כי בשנות התשעים יגיע אזור זה לכמיליון נפש.

ורדימון מנה את הצעדים שנעשו לאחרונה האמורים לזרז את פיתוח הדרום – הקמת אזור תעשיה ארצי מדרום לבאר-שבע לימים רמת חובב ("תוכנית בץ"); גילוי מאגרי מים מליחים הניתנים לניצול בחקלאות ומשמעות הדבר הגברת קצב הקמת היישובים החקלאיים. מזווית ראייתו, צעדים אלה ישפרו את החיים בנגב ובעיקר יהפכוהו לאזור אטרקטיבי להתיישבות עבור רבבות רבות של עולים שללא ספק יצטרפו למאמץ להפרחת השממה. בשנות השמונים, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, כתב ורדימון מסמך מעניין בדבר פיתוח הנגב והגישו לשרים ולמוסדות הנוגעים בדבר. עליו נעמוד בפירוט בהמשך.

ורדימון היה מעורב בכל הקורה בשטח העיריות והמועצות. ראשיהן היו מתכנסים כל כמה חודשים במשרדו בבאר-שבע ומחליפים דעות ורעיונות בדבר קידום שירותים לתושבים – מים, חשמל, כבישים ועוד. למזלו של הדרום, רוב השרים ועוזריהם הבכירים הכירו והעריכו את ורדימון והוא בקלות יחסית יכול היה "להסדיר עניינים" עבור תושבי הדרום.

הוא פגש את המבקשים סיוע במשרדו ובאופן ישיר ניסה לסייע להם ללא הבדל במוצא או במצב הסוציו-אקונומי של הפונה. תפקידו כיו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה חשף אותו לתוכניות מתאר, אדריכלים, אנשי מקורות וחברת החשמל. ורדימון סבר "שחישמול הנגב" היא משימה עליונה שתביא בעקבותיה האצת פיתוח של מפעלי תעשיה, הובלת מים, ומתן אמצעי תאורה לישובים המבודדים ותוסיף להם תחושת ביטחון.

פרישת אלפי מטרים של קווי מתח גבוהה חייבה תוכנית שלא פעם התנגשה עם תוכניות אחרות ועל ורדימון הוטלה המשימה לפתור את "העימותים" שנוצרו בין בעלי התפקידים בדרום. הוא ניווט את הישיבות והדיונים בסבלנות, בהומור וחתר תמיד לסיכום מעשי. עובד חברת החשמל הגדירו כמי שעמד בראש צוות חלוצי הפיתוח בנגב, איש "הסיביל סרוויס", או כמו שרבים אמרו האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.

ראש העיר דוד טוביהו היה עולה מדי פעם למשרדו של ורדימון ובין השיחות עלה הצורך בהקמת "מכון להשכלה גבוהה בנגב" שנרשם בזמנו כאגודה עותומאנית. לאורך שנות עבודתו סייע ורדימון לפיתוח המכון כולל שלב המעבר לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 1981 הוענק לורדימון תאר "ד"ר כבוד" ולאחר מותו נוסדה קרן שנתית על שמו שהעניקה מלגות במחלקה לגאוגרפיה.

בשנת 1976 הושלמה תוכנית המתאר למחוז הדרום. ביום העיון שנערך לרגל אירוע זה הדגיש ורדימון מספר נקודות שנראו לו כעומדות בבסיסה של התוכנית: הוא פתח בכך שהתוכנית שהכנתה ארכה כ 5 שנים והוקדשה לפיתוח הנגב ושמירת נופיו. לדעתו היעד המרכזי של התוכנית – יצירת התנאים הפיסיים להגדלת מספר התושבים באזור מ-400 אלף למיליון נפש בשנות התשעים.

מכאן שיושם דגש על הגדלת האוכלוסייה העירונית של באר שבע; לא תבנה עוד עיר מלבד עיר קטנה ליד עין-יהב; אזור חלוצה ניצנה ובנגב המערבי יפותח מבחינה חקלאית עד ליכולת של הקמת 100 יישובים חדשים. הוסכם גם על הקמת שתי תחנות כוח גדולות אחת דרומה מבאר-שבע והשנייה בחולות חלוצה. התוכנית כך קבע ורדימון סימנה את מסלול תעלת מי הים התיכון המובלים לים המלח לצורך קירור התחנות, סילוק השפכים התעשייתיים, שרטטה כבישים וקווי חשמל והוועידה שטחים לשדה תעופה בינלאומי מזרחה מבאר-שבע, לשדה תעופה חדש באילת ולרכבת לאילת. כן סומן שטח לבניית נמל חדש בה.

ורדימון היה גאה בעובדה שהתוכנית לא שכחה את האדם ומשפחתו בנגב, את הצורך לשמור על איכות חייו והותירה 4,5 מיליון דונם כשמורות נוף (עבור שמורות טבע ופארקים). באביב 1981 כתב ורדימון מסמך בן 10 עמודים ובו הציג את המשימות העומדות בפני ראשי המועצות והערים בנגב בעת פריסת מחנות צה"ל החדשים באזור. מהדפים נשבה רוח של חשש שאסור למדינה ל"פספס" הזדמנות זו ועליה לפתח את הנגב וליישבו כאזור החשוב ביותר מבחינה גאו-פוליטית.

בין המשימות החשובות הוא מנה את: הקצאת 15% מהיקף התחלות הבנייה הכוללות בארץ לשיכון בנגב; שיפור תשתיות לחינוך בערי הנגב; מימוש תוכנית רכישת 1000 דירות על-ידי משרד הביטחון; שיקום כביש מצפה רימון-שיזפון; סלילת כביש מחבר של ש.ת. רמון עם היישוב; סלילת כבישי עוקף באר-שבע, כביש ערוער, בית קמה צומת אחים ועוד. התוכנית שורדימון התווה אושרה על-ידי הממשלה במרס 1981 והוטל על סגן שר הביטחון מ' ציפורי ליישמה. מלבד מעורבות בתכנון הקים ורדימון את המערכת הפיקודית של מל"ח (משק לשעת חרום) אשר הצטיידה במיכליות דלק, מזון קשה ושירותי הצלה וכיבוי שנועדו לתת מענה ליישובי הנגב בשעת חרום.

לאחר הסכם השלום עם מצריים ( 1980) והקמת יישובים חדשים לבדואים שפונו, ראה עצמו ורדימון אחראי למימוש מהלכים אלו. בעת הקמת המועצה המקומית רהט אמר ורדימון כמה דברים המשקפים את עמדתו כלפי הצורך בהשתלבות הבדואים בחיי הנגב. הוא קבע כי הפיתוח המזורז בנגב לא פסח על הנגב ומספר הבדואים עלה מ–12 אלף בשנת 1948 ל–45 אלף נפש בשנת 1980.

הוא הבליט את המגמה שהתחזקה בקרב השבטים ועיקרה מעבר מחקלאות מסורתית להשתלבות בעבודות בניין, תעשיה, תחבורה ומקצועות חופשיים. עובדה היא כי בשנת הקמת רהט רק 10% מכוח האדם המפרנס בשבטים עסק בגידול צאן וחקלאות. על-אף פיזורם של השבטים ברחבי הנגב נבנו גנים ובתי ספר רבים. ורדימון הודיע כי משרד הפנים אישר הקמת הנהלת המועצה עירונית לרהט שתכלול 11 חברים בהשתתפות 4 מומחים מהמשרד בתחומי שיכון, בריאות, פנים וחינוך.

אי-אפשר לדבר על ורדימון והבדואים בלא להזכיר את פרשת לגיה שהחלה עם החלטת הממשלה להקצות קרקעות עבור עיירה חדשה – לגיה. עם הקמת שדה התעופה החדש הוחל בזירוז הפינוי אולם פרצו מריבות בין השבטים שאמורים היו לקבל לתחומם מפונים וכן פנה בדואי לבג"ץ שנתן צו ביניים להפסקת העבודות בשטח והפסקת פינוי הבדואים. ורדימון כנציג משרד הפנים ונציגי גופים אחרים בהם אריה בר ואחרים, שרצו לסייע, החלו בהפקעת קרקע עבור כבישים וצרכי ציבור.

השופט זמיר החליט בעקבות פניית הבדואים להגיש נגד הארבעה קובלנה ולהעמידם למשפט שהחל בשנת 1979 נמשך כשנתיים. העיתונאי מרדכי ארציאלי הביא מדבריו של ורדימון באחד מימי העיון בשנת 1978 בהם אמר הממונה כי מירב הבדואים בנגב (כ 40 אלף נפש) ממלאים חובותיהם כאזרחים אבל קיים מיעוט לא קטן בקרב השבטים, המשמש גורמים עוינים למדינה, במיוחד בניסיונות להשתלט על קרקעות המדינה בנגב. הבנייה הלא חוקית גדלה מאוד, במיוחד לאחר מלחמת יום-הכיפורים והיא התפשטה לכל אזורי הנגב. אך במיוחד היא בולטת סביב לאתרים בהם מפתחת המדינה פרויקטים חדשים (וכאן נתן ורדימון 6 דוגמאות) ואשר בשטחים אלה לא התגוררו בעבר בדואים.

במהלך המשפט זכה ורדימון לתמיכה ציבורית נרחבת אך הוא נאלץ להקדיש את מרבית זמנו וכוחו לטיהור שמו. ורדימון ורבים מחבריו הדגישו את העוול שנעשה למי שדאג כל חייו לקדם את האוכלוסייה הבדואית. בסופו של דבר זוכו ארבעת הנאשמים באופן מוחלט לאחר שהוברר לציבור כי ורדימון כנציג הבכיר של משרד המשפטים בנגב פעל על-פי נוהל מקובל במשרד ואשר משום מה לא תאם את החקיקה ואת הצווים הממשלתיים שפורסמו בינתיים כדי לזרז את הפינוי וכל כוונתו הייתה לתמוך ברוב השבטים השומרים על החוק ולבדלם מהמיעוט שהושפע באותה עת מגורמים קיצוניים, עוינים למדינה.

לאחר יציאתו לגמלאות בשנת 1981 מונה ורדימון ליועץ שר הפנים לפיתוח הנגב. עיקר עיסוקו היה המשך ההערכות בנגב שלאחר הסכמי השלום. עובדת היותו עורך דין ובעל ניסיון ואיש ציוני בעל נימוסים וסבלנות ורגישות למגזרי האוכלוסייה השונים בנגב – חיבבוהו על כולם ועשו אותו למומחה מספר אחד בתחום המוניציפלי. בדצמבר 1982 נפטר ורדימון וחיים קוברסקי המנהל הכללי של משרד הפנים ספד לו ואמר כי היה בעל רוחב דעה, טוב לב, תודעת שליחות ואורח חיים של חלוץ מגשים.

ראש העיר אליהו נאוי סיפר כי פגש לראשונה את ורדימון לאחר קרב שפרעם בשנת 1948. הוא היה בעל נימוסים אירופים אך בכל זאת "פלמ"חניק". ורדימון חשב שנאווי הוא דרוזי שהצטרף לכוחות ההגנה ונוצרה ביניהם ידידות קצרה. בשנת 1957, כשהגיע נאווי כשופט לבאר-שבע ורדימון היה כבר בעמדה בכירה של משרד הפנים כשהוא מקפיד להתרחק מהפוליטיקה ולשמש משרת ציבור ללא פניות.

ורדימון היה ממונה על מינוי שיח'ים חדשים והתייעץ על כך עם נאווי ותוך כדי כך העלו השניים רעיונות בדבר פרויקטים עתידיים בדרום. הוא היה נאמן לנגב ולבאר-שבע ללא סייג, ודאג לעובדי העירייה. נאווי הוסיף כי פרשת לגיה הייתה טרגדיה בה נפגע ורדימון מהחוק הלא ברור והבלגן הבירוקראטי ומההתעקשות להוכיח שכולם שווים בפני החוק. האירוע פגע בו ובמשפחתו. תוצאות המשפט היו שכבודו הוחזר לו והוא זוכה לחלוטין כמו השלושה האחרים לאחר שנתיים כואבות. נראה ששירותו של ורדימון כממונה על המחוז מטעם משרד הפנים וללא תלות במפלגות או פוליטיקאים, קידם את הנגב, ובעיקר שינה את תפיסת המדינה ומשרדיה באשר לחשיבתו הגיאו-פוליטית שעלתה במאוד לאחר הסכם השלום עם מצרים.

רשויות רבות הנציחו את זכרו ונזכיר כמה מהם: כיכר ורדימון בשכונה ה' בבאר-שבע; בית הספר נווה ציון באשקלון; ספריית מכללת ספיר; מצפה במרכז ג'ו אלון בלהב; גן ציבורי במיתר; רחוב בקריית מלאכי רחוב וגן בדימונה ורחוב באשדוד.