ברק: הלקחים שלמדתי מהשואה

"הייתי ילד בן חמש כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה שבה גרתי. במעשה ניסים נותרתי בחיים לאחר האקציה של הילדים ומצאתי את עצמי אצל איכר ליטאי שהציל את חיי".

"למדתי מזה שני לקחים: האחד - חשיבותה של מדינת ישראל, של צבא חזק, והשני - שאין דבר חשוב יותר מכבוד האדם וחירותו".

"מאז - הניסיון לאזן בין המדינה שכל כך יקרה לי, עם החירות שכל כך חשובה לי - הוא תמצית עבודתי כשופט".

אלה עיקרי נאומו של פרופ' אהרן ברק בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין, שהתקיים במאי 2002 באילת.

הנה דבריו, כלשונו:

ביולי 1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהנום בה עלינו.

הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו "על השחיטה". הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמלי התקיים שם כי הכל עבד לפי פקודות.

בשנת 1943 היתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה ניסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של ניסים מצאתי את עצמי יחד עם אימי את איכר ליטאי - חסיד אומות העולם - שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים.

אבל אז, כיוון שהינו משפחה ציונית - החלו הרדיפות של הרוסים. וכך התחלנו לברוח עם תעודות מזויפות של יוונים לורשה, משם לבוקרשט ולבודפשט, כאשר בדרך לשם, במאי 1945, על רכבת פחם, שמענו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. מבודפשט עברנו לחלק הרוסי של אוסטריה משם טיפסנו על ההרים השלג לחלק הבריטי של המדינה. אז ראיתי חיילים עם סמל של מגן דוד כחול על הזרוע. אלו היו אנשי הבריגדה שהעבירו אותנו לאיטליה. היו לנו ויזות לנסוע לאמריקה, אבל כיוון שהיינו ציוניים חיכינו שם עוד שנתיים וחצי ועלינו ארצה.

מאז תמיד שאלתי את עצמי מה הלקח, מה למדתי מכל זה. בשנים האחרונות שאני מתקרב לסוף דרכי במשפט, גברו השאלות. הלקחים שלי הם שניים: הלקח הראשון הוא חשיבותה של מדינת ישראל, של צבא של הגנה - הרבה ממה שקרה לנו לא היה קורה אילו הייתה אז מדינה. המדינה היא בשבילי התגשמות של חלום. לא כמו שהאמריקנים רואים את המדינה. עבורי זה חלום של דורות. לעולם לא נעזוב את המדינה. כאן אנחנו חיים. והמדינה הזו צריכה להיות חזקה, להגן על הציבור שחי בה.

והלקח השני שאני מסיק שאין דבר חשוב יותר מאדם, אין חשוב יותר מהחירות, מהכבוד.

ניצלתי בזכות כבוד האדם של איכר ליטאי. החיים בגטו היו אפשריים בזכות כבוד האדם, העזרה ההדדית של אחד לשני. למרות שהיינו בתחתית המדרגה, היו בגטו חיי תרבות, שבט אחים גן יחד. מבחינתי שלי חשיבות האדם, בצלם אלוהים נברא, לרבות המחבל הנורא, היא לא כי פרופסורים אומרים זאת, אלא בשל ניסיון חיי. המתח הפנימי שבו אני נתון כל חיי הוא איך לקיים את המדינה שכל כך יקרה לי, עם החירות שכל כך חשובה לי. והפתרון הוא לאזן. לא האחד כולו ולא השני כולו, אלא ניסיון יומיומי, מפרך, חסר ברק, למצוא את האיזון. אין זכויות אדם בלי חברה. ואי אפשר לקיים זכויות אדם בלי מדינה ששומרת עליהם. ובוודאי במדינה שלנו- מדינה דמוקרטית ויהודית במובן הציוני. ואני רואה את עצמי יהודי ברמ"ח ושס"ע איברי.

חוקה היא לא מרשם להתאבדות וזכויות אדם אינם מרשם לכיליון לאומי. אבל מדינה היא לא חזות הכל. חוכמת השפיטה שלנו היא היכולת למצוא את האיזון הנכון בין הפרט לכלל. זה מה שאני עושה יום יום בבית המפשט העליון כבר 24 שנים. ניסיון למצוא את נקודת האיזון בין אחד לשני. אלו לא התורות הליברנטניות אין שטות גדולה יותר מלהגיד שמה שחשוב לי הוא מה שאומרים חברי בהרווארד או בייל. אני במחלוקת נוראה וקשה אתם. כשאני מביא להם את פסק הדין בר-אילן ואומר להם שצריך להתחשב ברגשות הדת, הם לא מקבלים את זה. הם לא רואים כך את הדברים.

כל הוויכוח שמתקיים אצלנו אם שופטים צריכים לייצג או לא - זר לרוחי. שופטים לא צריכים לייצג את הדעות בעם. שופט צריך להכיר את הערכים הללו - גם של הפרט וגם של הכלל - ולדעת לאזן ביניהם.

אין משפט ללא ערכים. המשפט רווי בערכים של שלטון החוק וחופש דת וחירות. וכי יש בית משפט עליון במדינה דמוקרטית שלא נוקט עמדה בענייני דת ומדינה? מובן שלא. זה חלק עיקרי מלחם חוקנו.

בגרמניה יש פסק דין עליון בשאלה האם מותר לתלות צלב בבית הספר. בארה"ב העליון אמור לפסוק בשאלה האם מותר לשלם בבית ספר דתי.

אם הדת היתה רק העיסוק של האדם מול בוראו, כל תפקידי היה להבטיח את חירות האיש הדתי להתייחד עם בוראו, שלא יפריעו לנו.
אבל היום הדת היא לא רק שאלה של אדם מול בוראו, אלא גם מול זולתו. השאלה אם אתה יהודי קובעת אם אתה נכנס לישראל ומקבל מרשם ואזרחות.

הייתי שמח לא להתעסק בכך. אבל אין מנוס.

שאלו אותי סטודנטים חרדים, "למה אתה מתעסק בשאלה של גיור. תשאיר את זה לנו". אמרתי להם: "בבקשה, קחו את זה. אבל השאלה האם אדם יהודי קובעת לשאלת כניסתו לתוקף חוק השבות. תצליחו להפריד בין זה - בבקשה. אבל אם לא, אתם צריכים שופטים כמוני שיכריעו בזה שופטים שחשובה להם המדינה, חשובה להם הדת, אבל גם החופש מדת. ואתם מיעוט - לכן אני רואה את חובתי להגן עליכם. אם יהיה בית משפט ייצוגי, כך וכך למפלגה כזו וכך וכך לאחרת - תמיד תפסידו כי אתם במיעוט. אבל אצלי פעם תפסידו ופעם תרוויחו".

כשאמרנו שלכהנא יש זכות ביטוי, לא שיקפנו את רצון הרוב, אלא את השקפתנו בעניין זכויות היסוד. הכנסת חושבת אחרת? זה בסדר. תחוקק את חוקיה ובלבד שיהיו חוקתיים.

אסור שיהיו שופטים פוליטיים. אף אחד בעולם, חוץ מאישתי, לא יודע בשביל מי הצבעתי בבחירות. ואני לא יודע בשביל מי הצביעו חברי. לכן כל כך התנגדתי בבית המפשט לחוקה. מדינה כמו שלנו לא יכולה להרשות לעצמה שפיטה פוליטית, ואני כל כך שמח שהרעיון הזה נפל.

האמון של הציבור במערכת המשפט כל כך חשובה לנו. האמון שהפסק ניתן בהגינות ויושר, שהפסק הוא פונקציה של הטיעון ולא של הטוען. אני חושב שכל אדם בליבו פנימה יודע שבמדינת ישראל יש שופטים הגונים והוגנים.

תוקפים אותנו על ימין ועל שמאל והיכולת שלנו להתנגד קטנה מאוד. אנחנו זקוקים לחומת מגן, להגנה מהרשויות האחרות. מהכנסת, מוועדת החוקה, מהממשלה, מראש הממשלה, משר המשפטים. ואנחנו זקוקים להגנה מלשכת עורכי הדין. ההגנה של עורכי הדין היא חומת המגן החשובה לנו ביותר.

מותר לבקר, מותר לא להסכים לפסק הדין. אבל ביקורת פנימה, שתגן עלינו, על החצר שלנו. לכן בעבר היו לי טענות שאנחנו לא מקבלים הגנה, שאני צריך כל יום להוכיח שלא פשעתי, שלא גנבתי. לכן אני אומר לכם הגנו עלינו, היו לנו חומת מגן. אל תיצרו מחלוקות מיותרות, חפשו את המשותף.

הימים האלה הם ימים קשים, בוודאי לשופט שמחפש את האיזון שהוא תמצית חייו, כאשר הפצצות מתפוצצות והקורבנות יכולים להיות כל אחד מבני משפחתנו. אבל אם לא נעמוד על העקרונות בעיתים האלה, איש לא יעמוד עליהם.

כוחנו להגן על תפיסות היסוד הוא פונקציה לכך שאנחנו לא נבחרים כל 4 שנים, לא צריך לתת דין וחשבון לבוחר. זה היתרון הגדול שלנו. משום שאם הייתי צריך להיבחר כל 4 שנים, כנראה הייתי מפסיד ממזמן, אבל גם הייתי משנה את התנהגותי כדי להיבחר שוב.

קשה להיות שופט שמחפש את האיזון שאני מחפש אותו. קשה להגן על זכויות אדם כשהתותחים יורים. אבל זה תפקידנו וזו חובתנו. חרף הלחצים הפנימיים אני משוכנע שאנחנו, שופטי ישראל, נגשים את יעודנו. משום שהשפיטה איננה ג'וב. היא צורת חיים. אין בה חיפוש אחר יחסי ציבור, אחר פרסום, אלא אחר אובייקטיביות, אחר הנייטרליות, אחר האמת. לא שררה - אלא צניעות. לא עוצמה - אלא חמלה. לא שמן - אלא שם טוב. זה מה שיש לי. לא ניסיון לרצות את הכל - אלא עמידה על ערכים. לא כניעה לקבוצות לחץ- אלא הליכה אחרי הערכי, אחרי האמיתי.

שפיטה יש בה מוגבלות. על חופש הביטוי שלי למשל אני מטיל מגבלות רבות. שפיטה יש בה בדידות. אבל שופט הוא חלק מעמו. מי ייתן שיהיה שלום אצלנו, שלום ביננו ובין עצמנו ושלום ביננו לבין שכננו.