לקרוא ולהתפוצץ. זו הייתה התחושה של כותב שורות למקרא ערעורה של המחלקה לחקירות שוטרים בעניינו של הסמפכ"ל לשעבר, ניסים מור. ולמה להתפוצץ? כי כל הנימוקים שמופיעים בערעור, מחייבים לשלוח את מור לעונש מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח, אבל הייתה זו אותה מח"ש עצמה שהסכימה לדרוש לכל היותר עבודות שירות.

תראו כיצד מגדירה מח"ש את המעשים בהם הודה מור – וזה רק על קצה המזלג: "גבר המשמש בתפקיד בכיר בארגון היררכי, מנצל את מעמדו וסמכויותיו כדי ליצור לעצמו נגישות על-רקע מיני לנשים צעירות וזוטרות, הנתונות למרותו, תוך שהוא מצמצם את מרחב התמרון שלהן מכוח תלותן בו, וחותר לממש את מאווייו; כל זאת תוך פגיעה בחירותן ובכבודן של הנשים הצעירות ותוך שהוא פועל בניגוד עניינים חריף בין חובותיו הממלכתיות, הפיקודיות והמקצועיות לצרכיו האישיים"; "התנהלות סדרתית שבמרכזה הטרדה מינית והפרת אמונים מתמשכת, תוך שהוא עושה את תפקידו קרדום לחפור בו לצרכיו ומתנהל בניגוד עניינים בין חובותיו כקצין וכמפקד לבין יצריו"; "ניצל את מצוקתן של פקודותיו לסיפוק יצריו": "התנהלותו העכירה את יחסי העבודה בשירות המשטרתי, תוך שיגור מסר מסוכן למפקדים זוטרים: 'אם מותר לקצין כה בכיר – מותר גם לנו'; וכל זאת תוך השפעה הרסנית על אמון הציבור במשטרה כארגון מקצועי".

עכשיו תראו מהן הסכנות הקיימות לטענת מח"ש בכך ש-מור נענש רק בעבודות לשירות הציבור: "עלולים ליצור 'מדרון חלקלק' שסופו תת-נורמה עונשית לקציני משטרה שחטאו במעשים דומים, אשר כולם, ללא יוצא מן הכלל, צפויים להיות פחותים במעמדם מהמשיב"; "הותרת גזר דינו של בית המשפט קמא על-כנו, עלולה לשדר מסר רב משמעי ומבלבל - אל בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבור, המנצלים את רום מעמדם ואת מרותם מול נשים נפגעות, המצויות בעמדת חולשה מובנית ובמצב שבו יכולתן להתגונן מפני פגיעה היא מוגבלת ביותר. גזר הדין אף ירפה ידיהן של נשים אחרות מהגשת תלונה בנסיבות דומות".

כעת נחזור לנקודת המוצא. מח"ש הסכימה להסתפק בשישה חודשי עבודות שירות; בית משפט השלום גזר 400 שעות של"צ. אכן קיים הבדל בין שני העונשים, אך אפילו לבית המשפט המחוזי צריכה מח"ש להזכיר אותו. קל וחומר לציבור הרחב, שממש לא מבדיל בין הדברים. במילים אחרות: מה שמח"ש אומרת על השל"צ – חל מבחינה ציבורית, ואולי אפילו מבחינה משפטית, גם על עבודות השירות. אבל מי הסכים לעבודות שירות בתיק הזה? מי יצר מלכתחילה את רף הענישה המגוחך הזה? אה, כן – אותה מח"ש. אז אל מי בדיוק היא באה כעת בטענות?!

תראו כיצד מסבירה מח"ש מדוע הסתפקה בעבודות שירות: "עקב קיומן של נסיבות חריגות - קרי, העובדה שהמשיב קיבל אחריות למעשיו כבר בהזדמנות הראשונה, היכה על חטא, ונוכח תרומתו רבת השנים לשירות הציבורי".

בחיי שאני לא מבין את הנימוקים הללו. הודאה היא דבר חשוב, אבל היא לא יכולה להפחית עונש בעשרות רבות של אחוזים. הרי לדעת מח"ש, אלמלא ההסדר – עונשו של מור היה צריך להיות "מאסר ממשי". נגיד שמדובר בשנת מאסר בפועל. הודאה מפחיתה בחצי את התקופה ובעוד שלושת-רבעי את קושי העונש? נפלתם לגמרי על הראש?

ואז יש לנו את "תרומתו רבת השנים לשירות הציבורי". קודם כל, בית המשפט העליון פסק שוב ושוב, שמעמד רם יותר משמעותו עונש כבד יותר, מסיבות ברורות. שנית, וזה העיקר: הייתה זו "תרומתו רבת השנים לשירות הציבורי" שהביאה את מור לתפקידיו הבכירים במשטרה, בהם ביצע את העבירות בהן הודה. כלומר: לא מדובר בנסיבה מקלה, אלא בזירת הפשע. הדרא קושייא לדוכתיה: נפלתם לגמרי על הראש?

הסדרי הטיעון – רע הכרחי – יוצרים במידה רבה את רף הענישה, וזאת משתי סיבות. ראשית, מאחר שהרוב המכריע של התיקים מסתיימים בהסדרים – הללו משפיעים זה על זה. שנית, גם כאשר אין הסדר – בתי המשפט יוצרים מעין נוסחא ולפיה ניהול המשפט במלואו שווה עוד כך וכך אחוזים מעל העונש שנפסק בהסדר.

"קולת גזר הדין עלולה להפוך למדיניות ענישה רוחבית" – מזהירה מח"ש בערעורה. ואנו נשוב ונאמר: זה בדיוק מה שיש להגיד על הרף המגוחך שקבעתם מלכתחילה. כאשר מח"ש מסכימה לעבודות שירות לסמפכ"ל המשטרה שמשתמש בצורה סדרתית במעמדו כדי לספק את יצריו המיניים – היא יוצרת רף נמוך עוד יותר לשוטרים מן השורה. לא הבנתם את זה כבר בשלב הראשון?

לבסוף נעיר, כי קלושים הסיכויים לקבלת שני הערעורים. (על החוצפה של מור בעצם הגשת הערעור לא צריך להרחיב את הדיבור). פסיקה עקבית של בית המשפט העליון אומרת, כי כאשר הצדדים מסכימים על הסדר טיעון הכולל טווח ענישה – שניהם לוקחים סיכון. נניח שהטווח הוא בין שנתיים מאסר לארבע שנים; התביעה לא תוכל לערער אם העונש יהיה שנתיים, והנאשם לא יוכל לערער אם העונש יהיה ארבע.

נכון שהמקרה של מור איננו הסדר טווח קלאסי, אבל הוא כמעט שם. המדינה הגבילה את עצמה בדרישותיה לרף העליון – שישה חודשי עבודות שירות – והיה ברור שההגנה תבקש מאסר על תנאי ואולי של"צ. כלומר: בית משפט השלום נשאר בתוך הטווח שמח"ש הסכימה לו. וכך אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה: אל מי בדיוק אתם באים בטענות?

בסופו של דבר, הכל חוזר לאותו מקום: לדג המסריח מן הראש, ובמקרה זה - שי ניצן. אני לא יודע האם ניצן היה מעורב אישית בהסדר הטיעון עם מור, וזה גם לא ממש משנה. כאשר בראש הפרקליטות עומד אדם שרק שקרנותו עולה על שחצנותו, זה מחלחל כלפי מטה. לכן אנחנו רואים פרקליטים שמכזבים לבתי משפט, שמשחקים עם ראיות, שמנסים להשיג הרשעות באמצעים פסולים - כי רוח המפקד אומרת שזה מותר ואולי אפילו רצוי.

כאשר בראש הפרקליטות עומד שקרן פתולוגי, התוצאה המתחייבת היא שעוד ועוד דברים היוצאים ממנה ומשלוחותיה לא יהיו אמת. כאשר בראש הפרקליטות עומד שחצן כרוני, התוצאה המתחייבת היא חוסר נכונות מוחלט להכיר בטעויות, קל וחומר - להודות בהן ולתקן אותן. כאשר בראש הפרקליטות עומד בריון שמתנגד לכל ביקורת עליה, התוצאה המתחייבת היא ארגון שבטוח שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם, ושהוא ורק הוא יקבע מה נכון ומה נחוץ.

פרשת מור כוללת את כל הרעות הללו. ההנמקה להסדר איתו אינה אמת, משום שתפקידו הבכיר של מור חייב להחמיר איתו ולא להגיע להסדר מקל. מח"ש אינה מוכנה להודות שטעתה מלכתחילה בהסדר עליו חתמה, והיא יוצאת מתוך הנחה, שלרשויות התביעה יש מונופול על קביעת האינטרס הציבורי - גם כאשר מתברר בדיעבד שהשיקולים היו שגויים ושהתוצאה (לדעת מח"ש עצמה) היא הרת אסון. וכמובן שאיש לא יידרש להפיק לקחים ושאיש לא ישאל כיצד מונעים מקרים כאלו בעתיד. ניצן יכול להיות מרוצה. עבודת ההרס מתקדמת בקצב מסחרר.