זכרונות אישיים: כדי למקם את עצמי, הייתי חילוני, תלמיד בי"ס בתל אביב, מאוד מודע ומעורב. בהכנות למלחמה נראיתי מדביק שמשות עם סרטי דבק, ממלא שקי חול, קורא מהדורה שלישית של מעריב. חש תחושה אמיתית של אירוע לאומי בקנה מידה.
בריאות נפשית: שנאנו בכל לב את אויבינו. את הבובה בדמות "נאצר" נשיא מצרים שרפנו בכל ל"ג בעומר. זה לא עשה אותנו אכזריים, חסידי תורת הגזע או לאומנים צרי אופק. זה העניק לנו בריאות ונורמליות. היו אנשים שרצו בעמדה קיצונית יותר כלפי הערבים, חיבבנו אותם, אף שחשבנו שהם טועים.
ישראל של שנת 66: הייתה מקום די נידח. ביקור של נשיא קמרון התקבל בהמון קהל ברחובות, על ביקור של נשיא אמריקני לא חלמו. הקיבוץ היה אידאל, הדת הייתה משהו של העבר, החרדים היו קוריוז חביב. הפשטות כבר לא הייתה של ימי הצנע. כסף השילומים ושגשוג קל העניקו לה זוהר. אחד ממאה נסע לחו"ל. המיתון שלט בכיפה הכלכלית, הבדיחות היו ועל "משה רבנו שהביא אותנו למקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט", על לוי אשכול הבינוני וההססן אחרי בן-גוריון הטיטאן, והתדרדרו בתקופת ההמתנה למלחמה ל"האחרון - שיכבה את האור".
ההתדרדרות למלחמה: בצד הישראלי, שלושה אנשים אחראים, לטוב ולמוטב, לגלישה האיטית אל עבר "ששת הימים".
הראשון היה
רה"מ אשכול: דווקא משום שנתפס כחלש, הססן ולא "ביטחוניסט" כבן גוריון, שחרר את הרסן של הצבא, ובתקרית תל דן 1964, הופעל לראשונה חיל-האוויר כתגובה על ירי בגבול. מכאן ואילך זה לא הפסיק, פעילות טרקטורים ליד הגבול בשדות תל קציר ועין גב, פעילות סורית להטיית נחלים בגולן היו סיבה לעוד ועוד ימי קרב.
השני היה הרמטכ"ל
יצחק רבין: כיוון שאשכול היה שר ביטחון "אזרחי", רבין ראה בעצמו נושא שרביט הביטחון, או לפחות כך התבטא. השכם והערב הוא איים על סוריה, וירדן ומצרים. נשקלה אפילו פעילות להחלפת שלטון ה"בעת'" בסוריה. בסמינר שנערך במטכ"ל צוינו הליטני, התעלה והירדן כגבולות הקבע הרצויים למדינה. הביטחון המופרז היה בעוכריו בלחץ של ימי ההמתנה, "אני הבאתי את זה עלינו" מלמל עמוס חרדה באותם יומיים של התמוטטות, החל ב-25 למאי.
השלישי והזוטר היה אל"ם
מוטי הוד, מפקד חיל-האוויר.
עזר ויצמן ה"שובב", שקדם לו, היה מאוד זהיר כשהדבר הגיע להפעלת חיל-האוויר בקרב. דווקא מוטי הפשוט והמקורקע שש אלי קרב. ירי אל טרקטורים הסתיים בהפלת 6 מיגים. זה כבר הדליק נורות אדומות במוסקבה וקהיר...
היפוך היוצרות: היום, כשהמטכ"ל פועל באדיבות הקרן לישראל חדשה, הזוי לקרוא על המטכ"ל של 67. המטכ"ל שש בטירוף אלי קרב. האלופים אז, חשו בצדק, כי ריכוז הכוחות העצום שהכניסו המצרים לסיני, והשארת היוזמה בידי האויב עלולים להיות גזר דין מוות למדינת ישראל. הקיצוני ביותר בקריאה למלחמה היה אלוף מתי פלד, לימים מבכירי השמאל הקיצוני (שבתו נורית אלחנן פלד, היא כבר פעילת ימין פלשתיני). האלוף עזר ויצמן אפילו זרק דרגות על השולחן. מנגד, הזהירים ביותר היו הדתיים. שרי המפד"ל מ.ח. שפירא וזרח ורהפטיג, שאימת המלחמה ואחריות על הגורל היהודי כמעט שיתקה אותם.
איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו: תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק מציינים את נאום יום העצמאות הי"ט שלו, בישיבת מרכז הרב, כנאום נבואי למציאות ששת הימים. לא בסתירה, אבל לי הוא דווקא נשמע כנאום חרד ומודאג. מדינת ישראל שוקעת בהווי ציבילי, חילוני, חומרי. הנוחיות לא דוחפת לשום שינוי. כאן הנביא החרד מזכיר את הראשונות, את הלוז שלמטרתו קמה המדינה.
הרציונל של נאצר: הנושא הגרעיני תמיד יישאר אפל ועמום, אולם ממה שיודעים ומ"מקורות זרים" מצטיירת התמונה הבאה. עוד בשנות ה-50 ישראל תכננה להצטייד בנשק גרעיני כדי למנוע בכל מחיר את השמדתה (זו הייתה "אסכולת בו גוריון" שרבים במפא"י, כמו
גולדה מאיר, התנגדו לה). נאצר הבין ממקורות מודיעיניים או מאינטואיציה חריפה, ששנת 1967 היא נקודת ה"אל חזור". אחרי כן יהיה לישראל נשק גרעיני וחיסולה יהיה בלתי אפשרי. תקווה זו הצטרפה ליומרה להנהגה פאן ערבית, ההיחלצות להגנת סוריה המותקפת, והרצון לברוח ממלחמת תימן הבלתי נגמרת.
מבצע מוקד. מאוד מאוד מדהים עד כמה היו "כל הביצים מונחות בסל אחד". שנים חיל-האוויר התאמן על מתאר זה בלבד. צבא ההגנה לישראל נתן לחיל-האוויר את כל הבמה, הסמכות והאחריות. וזה הנחית את הפטיש בדיוק בזמן ובמקום. בכל מה שיש לו לתת. הזמ"מ (זמן מעל מטרה) היה 07:45 בשעה 9 בבוקר כבר אמרו בבור של חיל-האוויר: "זהו, ניצחנו במלחמה".
אפשר לקרא על פעולות של חיל האויר ביתר ימי המלחמה. זה היה טוב, אבל ממש לא מבריק. כך גם במלחמת יום כיפור. ה' ישמור מה היה קורה אם היוזמה לא הייתה שלנו.
ניסים במבצע מוקד. כשההשתדלות היא כל כך טובה. הקב"ה קצת מלטש פינות בצד, וגם זה היה הכרחי. היו כמה מקרים מדהימים במלחמה, שהוחלקו, ב"יד נעלמה".
1. ב-2.6 עם מינוי משה דיין לשר הביטחון אמר נשיא מצריים גמאל עבד אל נאצר לצמרת צבאו "עכשיו עלו סיכויי המלחמה ל 100%" וציין שהמלחמה תתחיל להערכתו בחמישה ביוני. אמר. אז אמר. לא נעשה עם זה דבר. עשו נשף, שהיה מתוכנן מראש, בחיל-האוויר המצרי בליל ה-4.6, ערב המבצע.
2. משך הכוננות החזק באופן קבוע פטרול מטוסי מיג 21 מעל הים, בנתיב בו חיל האויר הישראלי היה אמור להגיע. באותו יום שני גורלי, פטרול אור ראשון נחת, והפטרול השני, של שעה 7 לא הוזנק. למה ? איש לא מבין. הנושא היה שאלת השאלות במשפטו של מפקד חיל האויר המצרי מחמוד סידקי. איש לא יכול היה לתת תשובה.
3. כל המראות חיל-האוויר בחמישה ביוני, החל מ-7 בבוקר נצפו על-ידי חיל-האוויר הירדני שהשתמש במכ"ם עג'לון אשר ברכס הרי הגלעד. התורן בחיל האויר הירדני, במקום להפוך עולמות, העביר את הידיעה בקוד למוצב השליטה של חיל האויר המצרי. הקוד התחלף ערב לפני, והתורן המצרי השתמש בדפית הישנה. אחרי חצי שעה ללא תגובה הרים טלפון. "אידיוט, הם כבר מעלינו" צעקו עליו.
תקופת ההמתנה למלחמה - אחת הטראומות של תקופת ההמתנה הייתה מסע השתדלנות של שר החוץ,
אבא אבן בבירות המערב. ההבטחה של "ערבויות המעצמות" לקיום המדינה, הפניית הגב של המעצמות, תחושת החרדה של "כצאן לטבח" - כל זה חרוט עמוק בתולדות המדינה.
פחות יודעים כי זה אכן עשה איזשהו רושם. נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, תחת רושם שיחתו עם אבן, החליט לעשות מעשה. להתערב צבאית לא רצה, הוא כבר היה מסובך בווייאטנם, אבל הרים טלפון, ובצורה הכי דרסטית שאפשר, איים על נשיא מצרים לבל יתקוף את ישראל.
נשיא מצריים כבר הבין. הוא לא יתקוף ראשון. הוא שאל את מפקד חיל-האוויר המצרי (שרצה לתקוף ראשון) בכמה תעלה התקפה ישראלית: "10% מהכוח" ענה האחרון. דעתו של נאצר נחה.
- מעט אנשים יודעים כי גם לפני דני חלוץ, היה מח"א אחר, מועמד לרמטכ"ל. אשכול מינה את עזר ויצמן לראש אג"ם, למורת רוחו של רבין, בכוונה כי ימנה אותו לתפקיד רמטכ"ל אחרי רבין. התמוטטותו של רבין שמה את ויצמן בפרונט. בצורה אצילית ונכונה דחה ויצמן את הצעתו של רבין לקבל את התפקיד, אך כממלא-מקום בפועל, יזם שינויי סד"כ בשטח, שהלמו לפי דעתו את המלחמה הקרבה לבוא. זה לא עבד. הבלגן היה מושלם. בסופו של יום הבינו במערכת הביטחון כי ויצמן לא בשל לתפקיד ובר לב, שהיה בלימודים בצרפת, נקרא להיות הסגן של רבין.
אפקט משה דיין. תוך כדי המלחמה ולאחריה, גאתה הקנאה בשר הביטחון הנכנס, משה דיין. "הוא לא עשה דבר ב 3 ימים. זה הכל רבין" אמר צקצוק לשון ידוע באותה תקופה. אז זהו שלא. אשכול ממש נגרר למלחמה בעל כורחו. רבין הלך והתקפל מאמצע מאי עד להתמוטטותו ב 25/5. גם לאחר מכן, עדויות רבות מימי המלחמה, מדברות על רמטכ"ל שקריסתו נכרת בו. רק אדם אחד הגיע רענן, נתמך על-ידי רוב הציבור, הכניס וביטל תוכניות בביטחון שלא היה לאף אחד. הוא הנהיג צבא לניצחון, משה דיין היה המצביא.
- חשוב לראות את הירידה הפנטסטית בעצמתן של ארצות ערב. עם זאת שהיינו ב 67 חזקים אמיצים וצודקים, הפאניקה מסוריה ומצרים הייתה בהחלט מוצדקת. מדינת ישראל הייתה עם קצת יותר משני מיליון יהודים, ברוחב שטח מצחיק שהיה באזור נתניה 18 ק"מ, בלי תעשיית נשק רצינית, נתונה לאמברגו מצד המעצמות השכם והערב. ארצות ערב ניסו ליצור בריתות מאחדות. כך הייתה הקע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) שקמה על הנייר ב 61 עם איחודן של סוריה ומצרים. מאחורי כל אלו עמדה ברית המועצות, מעצמה קומוניסטית גרעינית, במלוא עוינותה. במלוא כוחה.
דיבור על שלטון מהפרת עד הנילוס נשמע מבחינה אסטרטגית מצחיק.
היום, מדינת ישראל מתקרבת ל-10 מיליון תושבים, תל"ג לנפש מעל אירופה, מעצמת אנרגיה, ואילו ארצות ערב כאיום כולל נמוגו. אין ברית המועצות. סוריה מתפוררת במלחמת אזרחים של הכל בכל. ירדן מתקיימת בחסדי ישראל, ומצריים על עשרות מיליוני תושביה, מתקדמת לקריסה בתחום המזון.
זה לא דימיוני שלא יהיה גורם מדיני מלבד ישראל, בין הנילוס לפרת.
בין תוצרי הלוואי המפורסמים של המלחמה היו ה"אימפריה" וה"אופוריה": המעבר בין סכנת השמדה פיזית לנצחון וכיבוש ארץ התנ"ך היה מדהים. פרץ שמחה זה הוליד את "אופוריה" המגונה בכל ספר היסטוריה תוצר שמאל, שיותר ממה שמודאג על יציבותו הנפשית של העם, מודאג שמא תתגלה גדולתו.
מבט מפוכח לאחור מגלה את "עליבותה" של האופוריה. כל כך מתאים ליהודי להתאבל, להצטמק, לבכות ולהתענות, שבנקל גייס השמאל החדש את כל התכונות היהודיות של גולה כדי להכות על חזו של עם ישראל שגדל כאן, פן יגדל. קצת ממשל צבאי, סיפורים על כמה מסיבות קוקטייל של טייסות עם יהלומנים מאמצים, כמה קבלנים שהתעשרו, והופס, הסמול יצא במהלך המתאר סדום ועמורה. לפתע נהיינו המדינה הראשונה בעולם שכבשה שטח במלחמה. העם הראשון ששולט על עם אחר. וזה לא בדיחה.
האיסור לנצח - מלחמת ששת הימים הייתה מתנת הפרידה המרהיבה למדינה מהכוח החילוני שבנה אותה. נכון, הייתה גם מלחמת יום הכיפורים אולם שם כוח זה היה כבר בשקיעה.
המסר הואגנרי הנורא שנמסר מהשמאל, כצוואה בפועל היה: "זה או אנחנו - או אף אחד". לנו אין יורשים. מכאן ואילך ניצחון הוא חטא, כיבוש הוא חטא. ואם זה אפשרי, זה "רק לנו". רק לנו מותר לנצח, רק לנו מותר לשקול. אם תעזו אחרת, אנחנו נהיה האויב. ולכן, מלחמת לבנון המצויינת הפכה לביצה מדממת כשסמול ישראלי ומחתרות לבנוניות מזנבות בצה"ל. וזה התדרדר יותר: במלחמת המפרץ, במלחמת לבנון השנייה ובמבצעי עזה הפגינה ישראל כשרון יהודי ותיק, לחטוף מכות. כל מי שינסה לפעול אחרת - יימסר לכנופיה הצבועה ששמה "אומות העולם".
ב 6 ימים כבשנו את ארץ ישראל. 50 שנה מאלצים אותנו לסגת ממנה.
שנזכה לרוח ששת הימים גם בשמירה עליה, גם בבנייתה הרוחנית.
