מהי הזכות הנעלה ביותר שיש לכל אדם, באשר הוא אדם? הזכות לחיים. פשוט לחיות. לפני הזכות לחופש ביטוי, לפני הזכות לבחור, לפני הזכות להתקיים בכבוד. כי אם האדם אינו חי - אין כמובן משמעות לכל הזכויות האחרות.

האם הזכות לחיים היא מוחלטת? ממש לא. גם מדינה דמוקרטית וליברלית, גם מדינת הרווחה המתקדמת ביותר, אינה מעניקה זכות מוחלטת לחיים. אני לא מדבר על חובתה לשלוח את אזרחיה למות כדי להגן עליה. אני מדבר על משהו הרבה יותר יום-יומי: כסף. אין מדינה אחת בעולם, בה הזכות לחיים פירושה שהמדינה חייבת לממן 100% של הטיפול ל-100% מן החולים ב-100% מן המחלות. אין, ולא יכולה להיות.

משאביה של כל מדינה הם מוגבלים. המדינה מחליטה מהו תקציב הבריאות שלה ומהו סל התרופות. כל השאר - על חשבונם של אזרחיה. זאת ועוד: המדינה מונעת משיקולים רפואיים טיפולים מסוימים, גם אם האזרח מוכן לממן אותם מכיסו. כלומר: הזכות לחיים נסוגה בפני כסף. כן, כסף. הזכות לחיים נסוגה בפני חובתה של המדינה לממן גם שירותים חיוניים אחרים, ואפילו שירותים לא-חיוניים. שום מדינה אינה מפסיקה לסבסד תרבות ואמנות כדי להעביר את הכסף לתקציב הבריאות.

הדברים אמורים כהקדמה למענה לתגובות הפבלוביות שמן הסתם נשמע על פסק הדין בעניין הדיבה הבוטה שהוציא יגאל סרנה נגד בנימין ושרה נתניהו. "סותמים פיות!", "פוגעים בחופש הביטוי!", "השתקה!" - יזעקו מי ששנאתם לראש הממשלה ולרעייתו מעבירה אותם על דעתם.

מה מותר ומה אסור

חופש הביטוי אינו מוחלט, כשם ששם חופש אינו מוחלט. הזכות לחופש הביטוי אינה מוחלטת, כשם ששום זכות אינה מוחלטת. הנה עוד כמה דוגמאות. הזכות לבחור - נשמת אפה של הדמוקרטיה - אינה מחייבת את המדינה לשלוח קלפי ניידת לכל חולה המרותק למיטתו. חופש העיסוק אינו מתיר לעובד להתחרות במעסיקו תוך כדי עבודתו אצלו. חופש ההתכנסות אינו מתיר לקיים עצרות המונים בלא אישור המשטרה. חופש התנועה נסוג מפני שיקולי ביטחון ובטיחות. אפשר להמשיך עד אין סוף, אך העיקרון ברור.

גם לחופש הביטוי יש מגבלות, שרובן מוסכמות על הכל - כנראה עד שזה מגיע לפוזיציה בה נמצא הדובר. הזכות לפרטיות עשויה לגבור על הזכות לביטוי חופשי. איש מאיתנו אינו סבור שיש לפרסם את שמותיהם של קורבנות עבירות מין או את שמותיהם של צדדים להליכי גירושין. ביטחון המדינה מחייב להטיל צנזורה על עניינים שהשתיקה יפה להם. וכן, ישנו גם חוק איסור לשון הרע.

החוק הזה אומר מהי לשון הרע ולאחר מכן כולל שורה ארוכה של הגנות, שהורחבו בפסיקה. נקודת המוצא היא שמותר להגיד הכל - אלא אם כן זוהי לשון הרע שאינה נהנית מאחת ההגנות. שימו לב לשני החלקים: מותר להגיד לשון הרע אם יש לה הגנה. מותר לומר על אדם שהוא שקרן ונוכל ואנס ורוצח - אם זו האמת. מותר להגיד על פוליטיקאי שהוא כושל וסכנה למדינה - אם זו הבעת דעה. מה אסור? להגיד לשון הרע שאינה אמת ואינה הבעת דעה (ולא ניכנס כאן לשאר ההגנות שמעניק החוק).

בית המשפט העליון, בעניינם של אילנה דיין וסרן ר', הלך עוד יותר רחוק. שם נקבע, כי עיתונאות אחראית תיהנה מהגנה גם אם העובדות שפרסמה לא היו אמת. ההרכב המורחב הציב תנאים להגנה זו, שעיקרם עבודה רצינית, מקצועית ותמת-לב של העיתונאי. כלומר: אפשר גם לפרסם שקרים ולא לשלם את המחיר עליהם, אם מתקיימים התנאים שקבע בית המשפט. כשלעצמי לא הייתי הולך כל כך רחוק, אבל זו ההלכה והיא המחייבת.

סיפור מופרך מעיקרו

יגאל סרנה לא עשה אף אחד מהדברים הללו. הוא פרסם סיפור שעל פניו נראה הזוי וחסר כל היגיון. האם ייתכן שמאבטחיו של ראש הממשלה היו מאפשרים לו לעמוד אפילו דקה אחת בצידי הכביש בין תל אביב לירושלים? האם מאבטחיו של ראש הממשלה היו נסוגים מפני הגברת נתניהו, תוקפנית ככל שתהיה? כאשר זה מגיע לבטחונם האישי של מנהיגי העולם, הם אינם הפוסקים האחרונים. אנשי הביטחון שלהם הם הקובעים. שרה נתניהו יכולה לרצות עד מחר שבעלה ייצא מהמכונית; זה פשוט לא יקרה.

אבל נניח שסרנה - מתוך האובססיה שלו נגד בני הזוג נתניהו - חשב שזה כן נכון. לפי עדותו שלו, הוא לא ביצע שום בדיקה מינימלית של הסיפור. והמקור שלו - לפי גרסתו שלא הוכחה - היה חבר ששמע מאחד ממאבטחיו של ראש הממשלה. במקרה הטוב, בהנחה שאותו מאבטח עלום נכח במקום, מדובר בסיפור מכלי שלישי. ואם גם אותו מאבטח שמע זאת כרכילות בעבודה - זה מקור עוד יותר מרוחק. אבל סרנה, כפי שהעיד בשחצנות, יודע להבדיל בין אמת לשקר. זה הספיק לו.

סרנה הוסיף חטא על פשע, כאשר מסר את הדברים בתיאור שהתיימר להיות עובדתי: כך וכך קרה, במועד מסוים במקום מסוים. לא הייתה לו שום הוכחה לסיפור המופרך-על-פניו. הוא עצמו ביקש לזמן לעדות את ראש השב"כ, יורם כהן, בטענה שיוכל לשפוך אור על האירוע - ואז ויתר עליו; כל ילד יבין מדוע. המפלט האחרון של סרנה היה לטעון שמדובר בתביעת השתקה. על כך משיב השופט עזריה אלקלעי בהיגיון רב: אם היו נתניהו רוצים להשתיק אותו - הם היו תובעים אותו מזמן, ובמקרה הזה היו תובעים סכום הרבה יותר גבוה.

לפרסום של סרנה אין שום קשר לחופש הביטוי. יש לו קשר לחופש הביזוי, שעיתונאים ו"עיתונאים" מסוימים סבורים שהוענק להם. הפרסום הזה היה שקר; אין פלא שסרנה לא פרסם אותו בידיעות אחרונות אלא בדף הפייסבוק שלו. הפרסום הזה התבסס על מקורות עלומים ומרוחקים; לי עצמי יש תחושה שבכלל לא היו מקורות כאלו. הפרסום הזה היה חסר כל היגיון והיתכנות. הפרסום הזה נעשה בלא בדיקה מינימלית ובלא בקשת תגובה; הוא היה זדוני מהרגע הראשון. ועל זה משלמים, ומשלמים הרבה.

עיתונאות אמיתית צריכה לברך על פסק הדין הזה ודומיו, כי הם מבדילים בין מי עיתונאים לבין מי שמתחזים לכאלו. הם מבדילים בין תקשורת לבין רפש. הם מבדילים בין דיווח לבין דמיון. העיתונאות הישראלית צריכה להקיא מקרבה טיפוסים כמו סרנה, שפוגעים במה שעוד נותר משמה הטוב. וזה אפילו אם ה"עיתונאים" הללו תוקפים את ביבי ושרה.