בדברים הבאים אתבסס על שתי הנחות-מוצא: א. קיומה בשימוש של רובוטיקה צבאית בעלת כושר תקיפה איננו סוד ב. הדיון אינו טכני או טכנולוגי אלא מושגי ועקרוני. ליצירת בסיס לדיון נחוצה הגדרה ברורה של מושגים קריטיים. המושג רובוטיקה מתייחס למערכות טכנולוגיות המיועדות לביצוע פעולה שבה מחליפה המערכת את האדם. מצבים בהם פועלת רובוטיקה אזרחית, מוכרים לנו כבר עשרות שנים, למשל בתעשיות הרכב - ייצור חלקים והרכבות. רובוטים הם כלים מבוקרי מחשב. פעולתם מונחית ומבוקרת על-ידי תוכנה, חיישנים ש"קוראים" נתונים של סביבת השימוש ותוצאות הפעולה שהם מבצעים. השוואה רצופה של מטרת הפעולה להתקדמות התהליך המכוון להשגתה (משוב), מבקרת את איכות הביצוע ומתקנת סטיות.
שימוש רחב ברובוטיקה החל במגזר האזרחי, אולם בדור האחרון ובמיוחד בעשור האחרון, עוברת הבכורה במהירות למגזר הצבאי ומתפשטת בו לעבר תפקודים מגוונים. שינוי מגמה זה נגרם בהשפעת שני גורמים: ההתקדמות הטכנולוגית הנרחבת, לרבות מזעור המחשבים והחיישנים, רצון לצמצם בעלויותיהן של מערכות לחימה ושל הפעלתן ובעיקר לחסוך בחיי אדם במשימות בעלות סיכון גבוה.
ההתקדמות הגדולה והמהירה ביותר הושגה בתחום כלי-הטיס, כאשר שליפת הטייס או הצוות מהם, מעניק לכלים הבלתי-מאויישים (כטל"מים - כלי טיס לא מאויישים), יתרונות ברורים. הם יותר קטנים, פשוטים, זולים, סמויים ופחות רגישים לפגיעה או לאובדן. הכטל"מים מסוגלים לבצע משימות ממושכות בתנאים קשים וברמת איכות ודיוק שאינן משתנות במהלך כל המשימה. התפתחות המערכות המוטסות מנדידה את תודעת יתרונות הרובוטיקה הצבאית גם לזרועות הים והיבשה. בעקבות המשימות התעופתיות (באטמוספירה), צועדות גם משימות שעל גבולות החלל ( מעל לגובה של כ-100,000 רגל), בחלל ומתחת לפני הים.
שליטה ישירה
הפעלת המערכות הרובוטיות ניתנת להיעשות בשתי דרכים שונות בפרט מרכזי ומהותי אחד: אדם
משולב בתפעול ומשתתף בפעילות הניהוג וההפעלה הייעודית של המערכת; אדם
אינו מעורב בשליטה ובהפעלה השוטפת. במקרה הראשון המערכת תהיה פשוטה יותר, השליטה עליה רציפה אולם היא מאולצת ואינה ממצה את יכולותיה בשל מגבלות יכולותיו האנושיות של המפעיל. במקרה השני - אין מגבלות כאלה, אולם המערכת יותר מורכבת והשליטה הישירה עליה איננה אנושית.
מערכת הפועלת ללא התערבות אדם בחוג קבלת ההחלטה לגבי מוד הפעולה שנבחר מכוּנה מערכת אוטונומית.
את המשך הדיון, שכאמור מוביל אותנו לשאלות עקרוניות והרות משמעות לכל נושא הפעלת הרובוטיקה הצבאית, אמקד במערכות המוטסות. אולם, כל הסוגיות העקרוניות זהות לכל 5 מרחבי ההפעלה הנזכרים לעיל. לשימוש הצבאי של מערכות רובוטיות שלושה תחומים ראשיים: איסוף מידע השמדתן או שיתוקן; תמיכה לוגיסטית בכוח הצבאי אליו מסונפת המערכת הרובוטית.
שיגור החימוש הוא מוקד הדיון. מאפיין קריטי לכל מערכת שאמורה לשגר חימוש הוא: אופי המטרה - אנושית או בלתי אנושית - והדרך בה מתבצעים השיגור והשליטה על החימוש המשוגר עד לפגיעה.
האם האדם הוא זה שמקבל החלטה להפעיל את שיגור החימוש אל המטרה, או שראוי להתיר זאת "ללוגיקה של המערכת". במילים אחרות: התוכנה, היא זו שמקבלת החלטה זו. הייחוד של מאפיין זה איננו טכנולוגי, אלא אתי. מבחינה טכנולוגית קיימת השאלה אם המטרה מתמרנת (דינמית) או סטטית. כך או כך המבחן הקובע הוא זהות המפעיל. פיתוח האלגוריתם המנהל את שיגור החימוש עד לפגיעה (ולהצגת תוצאותיה), חייב לשקף את מדיניות ניהול המלחמה של הישות האירגונית המפעילה את המערכת.
המדיניות הכוללת של ניהול המלחמה נגזרת מתורת הביטחון הלאומי, מהדוקטרינה הצבאית של הפעלת הכוחות ומחוקי המדינה והתחייבויותיה הבינלאומיות המעוגנות באמנות עליהן חתמה. חברותה של המדינה בארגונים שיש להם עמדות מוצהרות בסוגיות של ניהול מלחמה, מחייבות אותה ואת החברות האחרות לנהוג על-פיהן. ברור שיתכנו מצבים בהם יגבר שיקול הביטחון הלאומי על כל שיקול אחר והמנהיגות הלאומית תחליט לפעול ותסתכן בתשלום המחיר הכרוך בכך.
תכנון המערכות משגרות החימוש חייב להביא בחשבון אפשרות זו גם במערכות אוטונומיות.
מערכת אוטונומית
אין ספק שתחכום המערכות שיש ביכולתן של מדינות מפותחות לייצר כיום, גוזר העדפה לשימוש במערכות אוטונומיות במספר רב של מקרים. בחלק גדול מהמשימות, אופיין גוזר
שתכונותיו של מפעיל אנושי הן נטל ומגבלה על מיצוי יכולת המערכות. מהירות תגובה, השפעתה של עייפות, מגבלות היכולת לפזר קשב למספר רב של פרמטרים חשובים בו-זמנית, תנאי הסביבה ועוד. בכל המקרים שבהם קיים ספק, קבלת ההחלטה כיצד לפעול תיגזר רציונלית מהתהליך שבו
תוחלת ההפעלה תהיה מירבית. עשוי לחרוג מכלל זה רק המקרה שבו מדובר בהפעלת חימוש נגד מטרה אנושית על-ידי מערכת אוטונומית.
בהקשר זה, מקור הספק הוא: א.
בשאלה המוסרית העקרונית: האם ראוי ש"מכונה" (רובוט מוטס) יגזור את דינו של אדם, גם אם מדובר בפושע מועד ומסוכן עם דם על ידיו? ב.
ברוב המקרים בהם תוקף הרובוט מטרת-אדם, האדם אינו נמצא ב"מרחב ההריגה" בגפו. לרוב נמצאים עימו אנשים נוספים שעשויים להיפגע, בעיקר אם החימוש המשוגר נפיץ. בהנחה שהמערכת יודעת להבחין בנוכחות אנשים נוספים, ותדע לזהות אותם באופן פוזיטיבי (עם ספק נמוך ביותר), האם יש בכך כדי לשנות את העמדה העקרונית השוללת תקיפת אדם על-ידי רובוט?
הדיון בשאלה זו נמשך כבר שנים והתחיל עוד כשמערכות התקיפה הרובוטיות היו בעלות יכולת נחותה בהרבה מיכולתן כיום. הדיון נחלק לשנים: א. השאלה העקרונית שאינה קשורה ליכולות שניתן להקנות למערכת. ב. השאלה האם כאשר נכלל בהגדרת יכולות המערכת כושר טכני-תפעולי שניתן להשביתו או להפעילו לפי החלטת גורם מוסמך בהירארכיה הפיקודית הצבאית
1, אין השיקול הראשון הופך יתיר מלכתחילה?
ברירת מחדל
השאלה העקרונית נראית מובנת:
מותר האדם מן המכונה. אולם היא מובנת רק "בקירוב ראשון". במציאות חייבים לבחון את השאלה לא רק על-פי המקרה בו יוחלט לאפשר "מלחמה של מכונה נגד אדם", אלא גם, ואולי בעיקר,
בהתחשב בשאלה מה יהיה הנזק התוצאתי של איסור אפשרות זו. השאלה השנייה קשורה יותר בחוסר האמון האינהרנטי של המתדיינים וביושרם ו"רמתם המוסרית" של מפעילי המערכת לעתיד לבוא
2. כלומר: חשש שהאפשרות שאיננה ברירת המחדל תהפוך מהטעמים הלא נכונים לברירת המחדל דה-פקטו. חשש זה אינו משולל יסוד לחלוטין.
עד כאן עסקנו בשאלה העקרונית של תפעול "מערכות הורגות" בשליטה ידנית לעומת הפעלה אוטונומית. תשובות לשאלה זו, קרוב לוודאי שתשתקפנה לאחר מכן גם בחוק הבינלאומי ובאמנות ניהול המלחמה. כל עוד מדובר במלחמה קונבנציונלית בין צבאות סדירים של מדינות, המציאות מוגדרת טוב למדי ומולה ניתן להציג תשובות ברורות. כאשר אנו עוברים לתחום השכיח יותר כיום,
תחום המלחמות הא-סימטריות - מדינות נגד ארגונים תת-מדינתיים, במיוחד ארגוני טרור, מסתבך המצב. להנמקות של הדיון העקרוני מתווספת מחלוקת חריפה העוסקת בזכויותיהם בתנאי מלחמה של ארגוני טרור. יש הגורסים שחרף עיסוקם בפשעי מלחמה - רצח מכוון של אזרחים לא לוחמים - אמורים ארגונים טרור דוגמת ISIS או אל-קאעידה, לחסות בהגנתן של אמנות המלחמה הבינלאומיות. בהתחשב בעובדה שהם אינם חתומים על אמנות אלה ואינם מחויבים להן נראית עמדה זו תמוהה בעיני ובלתי מוסרית.
רובוטיקה צבאית הופכת במהירות לאחד האמצעים האפקטיביים ביותר לניהול מלחמה בטרור, במיוחד בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי המפוזר בעולם ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית. מציאות בה המשפט הבינלאומי הופך עצמו כלי לסירוס יכולותיה של הרובוטיקה הצבאית לספק פתרונות אפקטיביים למלחמה בטרור האכזרי ביותר, היא לא רק איוולת, זהו פשע נגד קורבנותיו הפוטנציאליים של טרור זה. מאחורי גישת המשפט הבינלאומי מסתתרת האידאה השגויה שכל הכרזה עצמית של "לוחם חרות" או "מגן אידאלים נעלים" ולא ביצועיו בחסות הכרזה זו, היא הקובעת את מהותו וזכויותיו; תורת "הכל דיבורים" פר-אקסלנס.
מחולל נפגעים
ברובוטיקה הצבאית טמון פוטנציאל גבוה של חסכון חיי חיילים בקרב וחסכון חיי אזרחים במאבק נגד טרור, שהוא כיום מחולל הנפגעים העיקרי בעולם. חובת המדינות בראש ובראשונה, היא להגן על אזרחיהן ולשם כך עליהן לנצל את כל האמצעים שבידן, תוך מזעור הפגיעה בחפים מפשע. אני צופה שסוגיה זו תמשיך להיות נושא לוויכוח ציבורי פנימי, בינלאומי ואקדמי. עמדתי העקרונית היא שמלחמה יש לנהל לפי עקרונות המלחמה, תוך מינימום התערבות של דיסציפלינות זרות. אכזריותה, הרסנותה ורצחנותה הטבעית של המלחמה דורשת לסיימה בהקדם ולמזער את מספר קורבנותיה וזאת לא ניתן להשיג על-ידי סירוס היכולות הלאומיות האפקטיביות ביותר למטרה זו.
