בית המשפט העליון ומערך הייעוץ המשפטי הציבורי נפרדים היום מן המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, שפרקי חייו שזורים בתולדותיהם ומשרטטים את סיפורה של המדינה אותה בחר לשרת כיובל שנים.
יובל שהיה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
תקצר היריעה מלתאר כעת את מכלול פועלו הציבורי והמשפטי של השופט רובינשטיין בכל תפקידיו. לצורך כך, הייתי צריך לעמוד פה בפניכם יום שלם.
אסתפק אם כן בנקודות ציון אחדות, מעטות מתוך רבות, קווי מתאר למסגור דמותו הייחודית.
שליחות ציבורית; ממלכתיות; אהבת האדם; אהבת הארץ.
מסלול חייו של השופט רובינשטיין כמשרת ציבור מהמובהקים ביותר, הוא אות, דוגמה ומופת לתרומתו של שירות ציבורי איכותי ומחויב לפרופיל הדמוקרטי של מדינת ישראל ולשיפור איכות החיים האזרחית בה, שירות ציבורי המרים תרומה יומיומית ומצטברת שלא תסולא בפז לשמירת איתנות יסודותיה של המדינה, להבטחת חוסנה ולקידומה לעתיד טוב יותר.
במכלול פועלו הייעוצי והשיפוטי - בייעוץ המשפטי במערכת הביטחון; במשרד החוץ; במזכירות הממשלה; כשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים; כיועץ המשפטי לממשלה; כשופט בית המשפט העליון; כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון - הדהד השופט רובינשטיין את ציוויו של רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין, ועל האמת ועל השלום".
ובהתאם לתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד, ר"ב) "ושלושתם דבר אחד: נעשה הדין, נעשתה האמת, נעשה השלום".
עולמו של השופט רובינשטיין עומד אף הוא על שלושה עיקרים: אהבת האדם; אהבת המדינה והשליחות הציבורית; ואהבת האמונה היהודית.
אני מבקש לייחד מספר מלים על רובינשטיין אוהב האדם; שליח הציבור; מייצגה המובהק של הממלכתיות הישראלית; שבכל הליכותיו הוא גשר מעל ומעבר.
השופט רובינשטיין - "אלי" בפי מכריו שכולם אוהביו - הוא הגילום האנושי המושלם והאולטימטיבי למקף המחבר בין "יהודית" ל"דמוקרטית", המקף שנמתח ומתאמץ בכל כוחו לשמר את שני חלקי המשוואה בשורה אחת, שווים במעמדם, זוהרים למרחוק ומקרינים מאורם האחד על רעהו.
השופט רובינשטיין הממזג בין ישן לחדש, בין ערכי המסורת לרעיונות המודרנה, בין תורה למדע, בין היהדות כדת, כלאום וכתרבות לערכי המשפט, הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם, ושהדת אצלו היא שילוב של קיום מצוות, מצפון ותקווה; מסתובב ובכיסו האחד תהילים, משניות, ספרי מוסר ובכיסו האחר דף נייר מנוילן עליו מוטבע חוק יסוד:
כבוד האדם וחרותו.
מעגלי חייו של השופט רובינשטיין סבו במעגלים גאוגרפיים קטנים: בין תל אביב לגבעתיים, בין גבעתיים לקריה, בין גבעת רם לרחוב התקופה למשרד החוץ ומשרד ראש הממשלה. בהמשך נוספו מעגלים נוספים ובהם בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ברחוב צאלח א-דין שם שימש רובינשטיין כיועץ המשפטי לממשלה. ולבסוף בית המשפט העליון. מעגלים קטנים שהשפעתם והאדוות שיצרו על בני אדם ועל דמותה הערכית של המדינה גדולים המה.
כיועץ משפטי לממשלה נודע רובינשטיין בעמדותיו הנחרצות בהגנה על שלטון החוק וזכויות אדם. חלוקת הקשב המופלאה שלו הייתה לשם דבר בקרב באי לשכת היועץ. בפתח כל דיון, מתעכב על שמותיהם של המשתתפים. מתפלפל אודות מקורו של שם משפחה מקורי ומעניין, ואודות ההיסטוריה המשפחתית של המשתתף אשר מוחמא מכך שהיועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו מתעניין בקורותיו האישיים.
גיבורי ילדותו של השופט רובינשטיין היו
אבא אבן ומשה דיין עימו גם זכה לעבוד.
הוא העיד על עצמו בעבר כמי שמתרגש ממצעד צה"לי, "אידישע סאלדעאטן" (חיילים עבריים), מאיש צבא עם עיטור מעשה גבורה שנחשב בשבילו כיותר מאחר, למשמע שיריהם של אסתר עופרים, של
שושנה דמארי ו
יהורם גאון.
החגים היקרים לו במיוחד הם יום העצמאות, ראש השנה ויום כיפור, ובחופשות הנדירות שאותו "וורקוהוליק" מושבע מרשה לעצמו, הוא אוהב לבקר בבתי עלמין ישנים בגליל, בצפת, בחו"ל "ללכת בין המצבות ולראות סיפור של קהילה יהודית בהתפתחותה ולעיתים גם בשקיעתה". ותמיד - עם פסק-דין או חומר קריאה אחר תחת זרועו. מנצל כל רגע פנוי ללימוד ולקריאה.
ובמוצאי שבת, "כשהנשמה היתרה מסתלקת", לבבו נרעד למשמע קטעי חזנות, למשמע קולו של יוסלה רוזנבלט בשירת "המבדיל" ושיר המעלות.
אוהב אדם / "מעאנטש".
השופט רובינשטיין הוא אוהב אדם. הדבר ניכר בפועלו הייעוצי והשיפוטי שהתאפיין בדאגה אמיתית לפרט; לעגונה שבעלה האלים הותיר אותה בעגינותה לאחר ליל כלולותיהם; לניצולי השואה; לאזרח הקטן והמוחלש.
אהבת האדם שבו ניכרה בכל תחנות חייו עת הצטיין בהפגנת אנושיות ורגישות נדירות לכל סובביו, ביחס החם ובאהבה שהשפיע על סביבותיו ושפעה אליו חזרה, בתפילות שנשא לטובת בני משפחה של עובדיו, בגמילות החסדים בה עסק, בהיותו "לב שומע" ענק.
במיוחד זכורה אצילות הנפש בה סעד את השגריר המנוח ארגוב עד יומו האחרון.
הבחירה להקריא במועד פרישתו שני פסקי דין שעוסקים באוכלוסייה של אסירים ומבקשי מקלט ובמטריה מובהקת של זכויות אדם היא ביטוי אותנטי, בלתי מפתיע לחלוטין, של תפיסתו הכוללת ופועלו משך כל השנים, עת התמיד לבקר בבתי הכלא ושם את הדאגה לאסירים ולעצורים בראש מעייניו, כביטוי לכבוד האדם הגרעיני.
אוכלוסייה שאין מי שידבר בשמה, וכחלק מהאחריות שחש - "אם אני התובע הראשי שלחתי אותם לשם, לפחות שאדע איך זה נראה שם".
החל בחדרי השירותים שבמרתף המעצר בבית המשפט העליון וכלה בפסיקתו מהיום על הצפיפות בבתי הכלא.
בפסיקותיו נתן רובינשטיין ביטוי גם ליהדות במובנה מאיר הפנים ונוטה החסד לגר, לתושב, לדל, כי גרים היינו בארץ מצרים ושפר מזלנו לחיות במדינה ריבונית, עצמאית, חזקה ועלינו מוטלת החובה לכונן בה חברת מופת.
כדבריו, באחד מפסקי דינו
1:
" על דברים כגון אלה ביחס לשוויון לערבים נזדמן לי לחזור לא אחת... מתוך אמונה עמוקה - וכי אפשר אחרת - במדינה שלא רק שבהגדרתה היא יהודית ודמוקרטית והכרזת העצמאות שלה מדברת בלשון שוויון, אלא גם האתוס ההיסטורי של נרדפות עמנו לאורך תולדותיו כקרבן גזענות מצווה עלינו יחס של שוויון למיעוטים".
שליח ציבור
רובינשטיין הוא שליח ציבור בכל רמ"ח ושס"ה.
בעצמת אהבתו למדינה; בשמירתו הקפדנית על נכסיה, טוהר מינוייה, צביונה הדמוקרטי.
בהקפדתו על סטנדרטים גבוהים בהתנהלותה ובדרישתו הבלתי מתפשרת מנציגיה לכבד את שלטון החוק ואת שומרי הסף, להתנהל בהוגנות ובתקינות שלטונית כפי שהוא מאמין שעל המדינה היהודית להתנהל.
ובמידת הצורך "את אשר יאהב יוכיח".
ראייתו את עצמו כמשרת ציבור מובהק גרמה לו להשמיע ביקורתו בקול רם, צלול ובהיר כל אימת שהמדינה סרחה ולא מילאה אחר המצופה ממנה בעיניו בתחום זה.
את הסתייגותו ממה שנראה לו כהפרטתו של מוביל המים הארצי ביטא במילים "את אימא אין מוכרים".
ולשאלה "מה ישראלי בעיניך" הוא השיב פעם שטרמפיאדה של חיילים עם כמה בחורי ישיבה, דיבור רועש, נופי ירושלים, הים בתל אביב, שירי מולדת.
השופט רובינשטיין תמיד חוזר הביתה מאוחר, לא חשוב במה הוא עובד - משפטן, דיפלומט, יועץ משפטי לממשלה או שופט.
כי כדבריו: "...בשירות הציבורי אם אתה אוהב את מה שאתה עושה ויש לך קצת תחושה ציונית, אתה עובד הרבה. וכשאתה מרגיש שאתה תורם גם אם התרומה צנועה, זה תמריץ פנטסטי".
בהקשר הזה קראנו השבת בבתי הכנסת את פרשת בהעלותך, הפותחת בתיאור המנורה.
תחילה מתואר כיצד מצווה אהרון להדליק את המנורה, להעלות את הנרות, ועל כך מסיים הכתוב במילים "ויעש כן אהרון".
רש"י מתעכב על פסוק זה, ומבאר מדוע הייתה דרושה התוספת הזו, האומרת למעשה שאהרון הכהן אכן עשה את מה שאמר לו הקב"ה.
לפי דבריו: "ויעש כן אהרון - להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".
לכאורה, דבריו של רש"י מעלים תמיהה גדולה. כלום יעלה על הדעת שאהרון ישנה ממצוותו של הקב"ה ביחס לאופן הדלקת המנורה, עד שיש לשבחו בשביל שלא שינה?
אומר על כך רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת'" שבמעשה זה של אהרן יש שבח גדול: "יש לפרש כי עשה מעשה המצווה כל ימי חייו בכוונה וברצון אחד. כי דרך כל אדם, שבהתחלה מתעורר לטוב ואח"כ נשכח ממנו".
באופן טבעי, כשאדם עושה מעשה בפעם הראשונה כולו נרגש בעשייתו ועושה אותו באופן מדויק ומלא כוונה.
אך ככל שאדם חוזר על אותו מעשה, והוא הופך עבורו שגרה, טבע האדם הוא שההתלהבות הפנימית הולכת ופוחתת.
לכן, נאמר שבחו של אהרון הכהן, שבמשך 39 השנים שבהן קיים את המצווה מדי יום ויום, הוא לא שינה מהאופן בו נהג ביום הראשון שניגש אליה.
בהחלט נכון לומר על השופט רובינשטיין "שבחו שלא שינה".
בכל יום ויום שנגש לשרת את הציבור, עשה זאת במלוא הדבקות והכוונה, ולא שינה במאומה מהדרך הנכונה ומדויקת שאפיינה אותו ומהתלהבותו הפנימית שאחזה בו בתחילת דרכו.
חרף שנותיו הרבות בשירות הציבור, "לא נס לחו", ולא נהג "מצוות אנשים מלומדה".
מקור כוחו של אלי הוא משפחתו האהובה והתומכת, וכאן המקום להזכיר את מרים, העזר שכנגדו, המשנה בדימוס לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים.
את כל תפקידיו מילא רובינשטיין כהגשמה של שיר המעלות, מזמור קכ"ו בתהילים: "שיר המעלות- בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים; אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.... הגדיל ה' לעשות איתנו היינו שמחים".
שליחות נוספת ראה רובינשטיין להביא, כלשונו, "ממכמני המשפט העברי לשפיטה הישראלית" בראותו בו "לא עניין של דתיים" אלא אוצר תרבות לאומי אדיר, ממקורות היניקה של משפט ישראל.
נוהגו של רובינשטיין סבלני ומכבד, כל הליכותיו שלום ואהבת אדם, ותמיד הוא שוקל את רעהו לכף זכות.
הוא ספוג תחושת שליחות עמוקה לביצורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שוחרת שלום וזכויות אדם, ארץ צבי של קיבוץ גלויות, תורה ומדע, שהפנים את ציוויה של אמו עליה השלום, שפרה ז"ל, אודות כך ש"המדינה טרם גמרה להיבנות", וכולנו איננו פטורים מלהמשיך בעשייה חיונית זו אליה יש לרתום את כל הכוח, המרץ והכישרונות.
כשראש הממשלה
יצחק רבין ז"ל הודיע בכנסת על חתימת חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה ההאשמית של ירדן הוא מצא לנכון להודות אישית לשני עובדי מדינה על תרומתם.
אחד מהם היה
אליקים רובינשטיין.
בדברי הפרידה ממנו עם מינויו לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים תיאר אותו רבין ז"ל באלו המילים: "אם הייתי יכול לומר שיש דוגמה למופת של עובד שירות המדינה, עובד מדינה, הרי אלי רובינשטיין הוא הדוגמה לכך".
ציונות עם נשמה.
השופט רובינשטיין הוא ציוני אדוק שנולד "עם פרוץ המדינה".
בשליחות הציבורית ראה רובינשטיין גם סוג של הגשמה ציונית, שהיה גאה בה ולא התבייש להצהיר כי היא חשובה לו:" בעידן פוסט ציוני, אני גא להיות ציוני, להיות חדור, גם כיום... תחושה של הודיה לקב"ה על זכות לחיות בדור שבו קמה מדינה לעם היהודי, ולסייע ולו במקצת בבניינה. יש הרבה מה לשפר במדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ביחסים בתוך עצמנו, ביחסים למיעוטים בתוכנו, ביחס בין אדם לחברו... עם כל הקשיים, מדינת ישראל היא הדבר הטוב ביותר שקרה לעם היהודי לאורך אלפי שנים. היא בית ביום סגריר של אנטישמיות ורדיפות, היא המונעת מצב של אניות המתדפקות על דלתות נמלים והן סגורות בפני הפליטים היהודיים כפי שקרה בתקופת השואה, היא פיקדון יקר שנתנה לנו ההיסטוריה היהודית, והוא באחריותנו".
השופט רובינשטיין הוא מאוהביה המובהקים של הארץ ושל המדינה.
כב' המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, עם פרישתך מבית המשפט העליון, מוסד מפואר זה יימצא חסר.
בשם אנשי השירות המשפטי הציבורי, אני מבקש אפוא להיפרד ממך בתודה על עשייה מפוארת רבת שנים בשירות הציבור, להביע בפניך הוקרה על תרומתך הרבה לחברה ולמדינה, לאחל לך הצלחה בהמשך דרכך בכל אשר תבחר ולהקדיש לך ולעילוי נשמתה של בתך הבכורה שרי ז"ל שהלכה לעולמה השנה, חלק משירו של
יהודה עמיחי, שנקרא - איך לא - "אהבת הארץ":
" והארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה,
ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה,
כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מלווית המת.
...
והארץ יפה.
אפילו אויבים מסביב מקשטים אותה
בנשק מבריק בשמש
כמחרוזת על צוואר.
והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים.
והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומפלס הכנרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו".
רק אוסיף: ישמור ה' צאתך ובואך - מעתה ועד עולם.
