מועדון לעורכי דין מכוסי טפטים

כמה מתאים לה ללשכת עורכי הדין ולוועד הגדול ביותר שלה - וועד מחוז תל אביב והמרכז - שהקיר של המועדון שהכינה והתקינה היא, בסוף גרם המדרגות היורד מטה מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, יהיה מכוסה בטפט. ולא סתם בטפט, אלא בטפט, שכל כולו ספרים. למראה טפט "דקורטיבי" זה, לא יכולתי למנוע צליל הגיחוך הבלתי נשלט שעלה וטיפס - אט, אט, אבל בביטחון מלא, ממעמקי גרוני - ולהימנע מהאמירה: "אה, כמו יריד הספרים"?

"למה אתה מתכוון?", שאל אותי עורך-הדין הצעיר, שישב מולי במועדון עורכי הדין החדש של לשכת עורכי הדין בקומת הקרקע של בית המשפט המחוזי. "עזוב", אמרתי לו, "אתה ממילא לא תבין. אתה בכלל יודע מי זה הגשש החיוור", הקשיתי עליו. הביט בי אותו עול ימים ואמר: "לא" אבל אם תסביר לי לאט, אני מתחייב להבין, מהר". סיים הוא אמירתו זו השנונה ודחק בי: "נו כבר, שפוך החוצה".

"הייתה פעם, בארץ", אמרתי לו "להקת בידור של שלושה בדרנים שהופיעה עם מערכונים ושירים ואחד מהמערכונים, נקרא "שוק הספרים", ששם מוכרים ספרים, כמו עגבניות בשוק", סיימתי הסברי זה, לו. "אז מה זה קשור לכאן?", המשיך הוא והקשה עליי?". נאנחתי קלות, והשבתי לו: "שם - באותו מערכון קיים יריד ספרים ששם מוכרים ספרים, על המשקל, לפי קילוגרמים, לא משנה איכות הספרים, רק הכמות והמשקל. אתה מבין?". סיימתי בשאלה שהעפתי לו ישירות בפנים. "לא בדיוק", ענה אותו ינוקא, המשיך, התעקש ואמר: "אבל איים תסביר, בטוח אבין".

"תבין", אמרתי לו, "כאן אמור להיות מועדון של עורכי-דין. כלומר - כפי שאני תופס זאת, מדובר במקום תרבותי, שחוץ מאוכל וקפה, ראוי שיהיו בו ספרים ואולי גם ירחונים. הדבר נועד, כדי שמי שרוצה להעביר זמנו בנעימים, בין משפט למשפט או עד המשפט הבא או כשהוא מותש, לאחר טיעון מתיש, יוכל לעיין בספר או בחומר קריאה אחר, קפיש?", סיימתי בשאלה. הביט בי פרח המשפטים בהפתעה ואמר: "טוב, אז מה מפריע לך במקום הזה?". "מה מפריע לי?", כמעט והתנפלתי עליו, כשאני עונה לשאלתו, בשאלה נגדית. המשכתי ואמרתי לו: "מה שמפריע לי שבמקום ספרים יש פה טפט של ספרים וכמה ספרי משפט לקישוט. זו לא תרבות, זה גובל - לדעתי - אפילו, בתת-תרבות".

בשלב זה הבין פרח המשפטים, שהוא ואני, לא רואים המציאות באופן זהה, עין בעין ופרח מן המקום, כשהוא ממשיך בדרכו למשרדו. הסתכלתי מסביב. היה במקום דוכן של הלשכה לממכר חולצות והשאלת גלימות ועניבות, למי ששכח להביאם עמו מהבית. הקיר הנגדי היה מלא בצילומים של ראשי הלשכה וראשי וועדים לשעבר. מישהו החליט כנראה שצילומי שחור-לבן מכבודים ויאים יותר למועדון עורכי דין מצילומי צבע. כך נראים עסקני הלשכה לדורותיהם, התלויים על הקיר - סליחה, שצילומיהם תלויים על הקיר - כאילו צולמו בשנת אנו באנו ארצה.

חברי, מהחיים השוטפים, שאינם - בהכרח - אך ורק עריכת דין נטו (ולא רק למקצוע, מכוח החיוב בחוק), עו"ד אביגדור פלדמן, הגדיר ברשימה שפרסם - בשבוע החולף - במוסף הארץ, עסקני הלשכה כ"ראשי מועדון הפיקו ויקים". באופן מצחיק ביותר, כתב על צילומי השחור-לבן שלהם, התלויים על קיר המועדון, כי: "כך הם תקועים בקיר כמו ראשי צבאים שניצודו על-ידי החברים היותר אמיצים של המועדון בכרי הדשא של ריג'נטס פארק. והכל פרובינציאלי כל כך, וחסר טעם". יופי. טופי. נהדר. אפילו אני עצמי (ויש לי דעה טובה על עצמי ויכולות כתיבתי...) לא הייתי מצליח להגדיר הגיחוך והפומפוזיות המזדקרים לעין, מיידית, בפני הנכנס בשערי מועדון זה, טוב יותר ממנו.

לפתע נזכרתי בשורות של המשוררת, נעמי שמר - "בהיאחזות הנח"ל בסיני". בין היתר כתבה היא, כי: "בהיאחזות הנח"ל בסיני אני לא האמנתי לעיני כשראיתי מעשה כשפים ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל ו'כוכבים בחוץ', כמו לפני שנות אלף בקיבוץ; אני ממש שפשפתי את עיני, בהיאחזות הנח"ל בסיני". פרצתי בצחוק פרוע.

עורך-הדין ממשרדי, שנותר במקום, גם לאחר פרישת פרח המשפטים משולחננו, הביט בי בתדהמה וסימן שאלה גדול ריחף על פניו. "עזוב", אמרתי לו, "ניסיתי לדמיין המועדון עם עורכי דין קוראי שירה. הדבר נשמע מגוחך לחלוטין. אפילו בחלקו התחתון של הקיר המטופט, שממנו יצאו שלוש שולחנות, לא נראה היה שהם יועדו, לצורך קריאת ספרי קריאה במקום. לשולחן אחד הוצמד מחשב. שני האחרים על הכסאות הגבוהים הצמודים להם, לא נראו מתאימים לצורך התפנקות על ספר קריאה מפנק. מקסימום - לצורך ניירות וספרי חוק, להכנה משפטית, ברגע האחרון.

לגמתי הלגימות אחרונות מכוס הקפה המשובח שרכשתי בבית-הקפה במקום וצעדתי לאולם המשפט, כדי להוציא לחמי. חשבתי לעצמי, לאן - לאן חלפו הימים בהם השופט המנוח, זאב צלטנר, ציטט שורות שלמות מהשירה האירופית - גרמנית בעיקרה - בזמן הדיונים המשפטיים. נזכרתי בשופט המנוח, אדמונד לוי, שכתב פסק-דין על רעב וזכות לקיום בכבוד וציטט, בפסק-דינו, שיר של המשורר, רוני סומק, בקשר לכך. כיום, כמעט ואין ספרים, בעיקר במשרדי עורכי-הדין הצעירים. המחשבים והתוכנות המשפטיות, תפסו המקום שתפסו - בעבר - הספרים על המדפים. איזה עורך-דין פותח היום, לצרכי עבודתו השוטפת, ספר משפטי? בשביל מה קיימות התוכנות המשפטיות? "ואתה עוד מצפה שעורך-דין כזה יקרא ספרות יפה, בכלל ושירה, בפרט?". מצאתי עצמי שואל שאלה זו, שהפניתי אל עצמי, בקול.

לפני סיום דברים נזכרתי שאחד מראשי הלשכה, לשעבר, התגאה בכך שאין לו זמן, לקרוא ספרים ולכן, הוא מסתפק בקריאת עיתונים. בחיי, הוא צודק. מה זה ספר. כמה עיתונים שכרוכים יחדיו. אז מאדם כזה אפשר לצפות שייקרא גם שירה? הצחקתם את הקיר האטום במסעדת של אלברט. בפעם הבאה שתבואו ל"קפה ומשפט, מועדון עורכי הדין של מחוז תל אביב", היזהרו לא להכתים הטפט המסוגנן, בכתמי קפה, חלילה וחס. היזהרו לא ללכלך הטפט הקיטשי שמופיעות בו כריכות ספרים מטושטשות, שבולטים בהן עיטורי זהב ואותיות לועזיות.