חודשים אחדים בלבד לאחר מותו של ולדימיר לנין, הפך יוסף סטלין על ראשה את האסטרטגיה הקומוניסטית של בריה"מ: סוציאליזם בארץ אחת (בריה"מ) תחילה, לפני מהפכה כלל-עולמית. מאז, במשך קרוב ל-100 שנה, השמאל מחולק בין הלאומיים לבינלאומיים – ואותה מחלוקת קיימת אפילו כיום בשמאל האירופי, כותב מיכאל זאוגה בשבועון דר-שפיגל.
סוציאל-דמוקרטים מתונים כמו
עמנואל מקרון בצרפת וזיגמאר גבריאל בגרמניה תומכים באירופה מאוחדת, בעוד אנשי שמאל קיצוני לוחצים בדיוק בכיוון ההפוך: לחזור למדינת הלאום. ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, מתנגד לאיחוד האירופי רק מעט פחות מראש הממשלה השמרנית, תרזה מיי. לעומת זאת, הקומוניסט הצרפתי ז'אן-לוק מלנשון ניהל קמפיין שבמרכזו נטישת האירו וקיבל 20% מהקולות בבחירות לנשיאות.
שמאלנים-לאומנים אלו טוענים שהם מתקדמים ובעלי דאגה מעמדית, מאפיין אותם זאוגה, מציגים עצמם כנציגי הפנסיונרים והצעירים המובטלים ומנהלים את מאבקם תחת דגלה של הדמוקרטיה. אבל הם אינם יכולים להסתיר את העובדה שתשובתם למשבר המטבע המתמשך באירופה דומה לזו של מארין לה-פן הצרפתייה ושל גירט וילדרס ההולנדי. הם מאמינים שעתידה של אירופה טמון בעברה, בגבולות ובמחסומים פיננסיים לצד הנהגת המטבעות המקומיים – כאילו אלו ירפאו במטה קסם את כל תחלואיה של היבשת.
הימין הוא השמאל החדש; הקיצונים מתעטפים במחלצות מודרניות ואלגנטיות. אבל האמת היא, טוען זאוגה, שכולם מצויים במסלול מוטעה ומסוכן. מדינות הלאום של אירופה, כל אחת בפני עצמה, חלשות מכדי להתמודד בכלכלה העולמית, ולנוסטלגיה של עידן טרום-האירו יש קשר מועט בלבד עם המציאות.
בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת הייתה אירופה מפולגת לפחות כמו היום. שערי הריבית בדרום היבשת היו לרוב גבוהים בכמה נקודות האחוז מאשר בצפונה, משום שהמשקיעים חששו כל העת מפני זעזועים בשערי המטבעות של אותן מדינות חלשות יותר. הכלכלה המוחלשת הזאת פגעה בצורה הקשה ביותר ברבדים הנמוכים של החברה: הפועלים, הפנסיונרים ובעלי העסקים הקטנים במדינות הדרום. הפיחותים החוזרים ונשנים במדינות כמו פורטוגל ואיטליה גרמו לעליות מחירים ושחקו את החסכונות. יוון ואיטליה נשארו הרחק מאחורי אירופה המודרנית.
השמאל האנטי-אירופי קורא: "אנחנו רוצים בחזרה את השליטה!" – אבל למדינות דרום אירופה יש כיום השפעה על המדיניות המוניטרית של האיחוד הרבה יותר מאשר אי-פעם בעבר. למדינות המכונות "קלאב מד" יש רוב במועצת הבנק המרכזי האירופי, למורת רוחה של גרמניה. לפני האירו, הבנק המרכזי של גרמניה קבע את הטון עבור כולם בשל כוחו העודף של המארק.
מי שהרוויח מהפלגנות המוניטרית האירופית היה שוקי ההון העולמיים, לא המדינות האירופית – טוען זאוגה. תקופות של חולשה כלכלית נתנו לספקולנטים את האפשרות להמר בסכומי ענק על המטבעות השונים ובכך לאיים על יציבותן של מדינות אלו. לאירו אי-אפשר לעשות את זה; הוא גדול מדי וחזק מדי. בפועל, מה שאומרים אנשי השמאל הקיצוני הוא: בואו נחליף את ההכתבות של בריסל בעוצמה של ברלין. האם זה באמת מה שהם רוצים?
אנשי השמאל צודקים בטענתם לפיה האיחוד המטבעי של אירופה מעוצב בצורה גרועה, אבל הם מצביעים על הסיבות הלא-נכונות. הבעיה איננה שלבריסל יש יותר מדי כוח, אלא שיש לה מעט מדי. גוש האירו הוא גוש המטבע השני בגודלו בעולם, אבל אין לו תקציב משלו, הוא לא יכול להטיל מיסים, לא יכול ללוות כספים ולא מסוגל לעצב מדיניות משלו. לאיחוד האירופי אין שר אוצר אחד, אלא שלושה קומיסרים – שאיש אינו מכיר את שמותיהם, כי אין להם כוח של ממש.
הכוח האמיתי נתון בידי 19 שרי האוצר של המדינות השותפות בגוש, המקבלים מאחורי דלתיים סגורות את כל ההחלטות החשובות – ללא פיקוח פרלמנטרי, ועם ראייה ברורה של האינטרסים הלאומיים של כל אחד מהם. התוצאה היא, שמה שצריך להיעשות אינו נעשה. למשל: כבר שש שנים מבטיחים השרים להטיל מס על העברות פיננסיות בין המדינות – וזה לא קורה, משום שהשדולות הבנקאיות בכל מדינה מתנגדות לכך.
אם גוש האירו היה מנוהל בידי שר אוצר משלו ומפוקח בידי פרלמנט משלו, סבור זאוגה, הוא היה לובש סוף-סוף לבוש דמוקרטי. ואם היה לו תקציב משלו, לא היה נאלץ נשיא הנציבות, ז'אן-קלוד יונקר, לקושש כספים מכל מדינה בנפרד כאשר ברצונו לעודד השקעות ברחבי היבשת. את זה בדיוק רוצה מקרון לשנות. יקח שנים לעשות זאת, אבל המאמץ יהיה כדאי, משום שכפי שההיסטוריה מוכיחה – המסע הוא מטרה בפני עצמה.
