הסיבה ש
מפלגת העבודה אינה מנצחת כבר המון זמן בבחירות, אינה נעוצה בזהות מנהיגיה. גם בן-גוריון לא היה עוזר להם לו היה יוצא מקברו ומתמודד עבורם. הסיבה שמפלגת העבודה אינה מצליחה בקלפיות נובעת מתפישת עולמה שלא הוכיחה את עצמה בתהליך אוסלו ובהינתקות. (מפלגת העבודה לא הובילה את ההינתקות, אך תמכה בה וסייעה לה לצאת לפועל).
בכירי מפלגת העבודה לא מסתירים את הלהט העצום שלהם להמשיך ולמסור שטחי אדמה לאויבי ישראל גם אם הם מנסים להיראות ימניים וקשוחים, ובעצם... מי אמר שהם מנסים להיראות כך? הרצוג רצה להצטרף לקואליציה של נתניהו רק כי הוא חשב שנוצר סיכוי למסור שטחים תמורת פיסת נייר סתמית, הראל מרגלית מתגאה בתפישת עולמה של מפלגתו ואף צועק בקול: "אני שמאלני" כפי שצועקים משתתפי מצעד הגאווה את זהותם כדי להשתחרר מתחושת הבושה, הכלימה והאשמה. הוא אף הביע את שאיפתו לשבת עם הערבים בממשלה.
עמיר פרץ שהצטרף בקדנציה האחרונה ל
ציפי לבני ברשימת "התנועה" לא יהיה מסוגל כמוה לפספס הזדמנות למסור שטחי אדמה לשונאי ישראל המעודדים טרור, ומתמודדי הפריימריז האחרים (לפחות המוכרים שבהם ובעלי הסיכוי לנצח) הם אותו דבר גם אם הם מתהדרים בהיותם ביטחוניים (התהדרות מטופשת שהרי רבין וברק לא הובילו לביטחון כראשי ממשלות למרות הישגיהם כאנשי צבא). ומה עם חברי הסיעה האחרים כמו
סתיו שפיר שהיו יכולים בקלות לשבת במפלגת מר"צ? בקיצור ... מפלגת העבודה היא מפלגת שמאל ולא סתם מפלגת שמאל, אלא מפלגת שמאל המתגעגעת לימי אוסלו ה"עליזים".
לחכות בסבלנות ולבנות הנהגה יציבה
מפלגת העבודה לא אמורה לשנות את תפיסותיה כדי לנצח בבחירות. על אידיאל נלחמים, ומלחמה על שינוי תודעת הציבור יכולה לקחת שנים. אוי לנו אם תפישות העולם של המפלגות תשתנינה בהתאם לרצון הקהל במטרה לנצח בחירות. אומרים על פרס שהוא היה לוזר אבל בגין הפסיד יותר מערכות בחירות מפרס. פרס הפסיד חמש מערכות בחירות ובגין הפסיד שמונה. תארו לכם שבגין היה מוחלף אחרי ההפסד הראשון או השני? כל ההיסטוריה הייתה משתנה. האם בגין הפסיד כי הוא היה פחות טוב מהמתמודדים מולו? מה פתאום. האם בגין שינה את תפיסותיו על-מנת לנצח בבחירות? מה פתאום. בגין נלחם על תפיסותיו עד שהעם היה פתוח לקבלן כאשר המיאוס משלטון השמאל גם תרם את חלקו.
שירות רע עושה מפלגת העבודה לעצמה בכך שהיא מחליפה את מנהיגיה כמו גרביים, כי היא רק מצטיירת כמו מפלגה מיואשת המצליחה לייצר מנהיגים כושלים. שירות רע נוסף עושה מפלגת העבודה לעצמה בכך שהיא משנה את שמה ללא סוף. כשמפלגה מאמינה במותג שלה אז: 'ליכוד' נשאר 'ליכוד' אך כשמפלגה אינה מאמינה במותג שלה (ואולי אף מתביישת בו) אז השמות שלה מתחילים לנוע מ'המערך', ל'העבודה' דרך 'ישראל אחת' בחזרה ל'העבודה' ולקינוח של ייאוש '
המחנה הציוני'. אז איזה שם יכינו לנו בבחירות הבאות? אולי ..... ' מפלגת המגניבים'? (לא טוב ..... נשמע שמאלני מדי), 'היהודים האמיתיים'? 'הפטריוטיים היחידיים'? היצירתיות והנועזות שלהם עשויה להוביל אותם גם לשמות כמו: 'הדרך של בגין' או 'הליכוד האמיתי'.
בגין הפסיד יותר מפרס בבחירות
פרס לא נכשל, ברק לא נכשל, מצנע לא נכשל, פרץ לא נכשל, שלי לא נכשלה והרצוג לא נכשל. האג'נדה של המפלגה נכשלה, אך אם בכירי המפלגה עדיין מאמינים בדרכם, הם צריכים ללחום עליה בסבלנות כפי שבגין נלחם על דעותיו מבלי להתייאש. אסור לשכוח שבגין הפסיד יותר מערכות בחירות מפרס עד שזכה להרכיב את ממשלתו לאחר מהפך 1977 ואיש לא מכנה אותו לוזר. לעומת זאת, מפלגת העבודה חסרת סבלנות ובזמן שהיא החליפה 6 ראשים, הליכוד נשאר נאמן לנתניהו שהוחלף ע"י
אריאל שרון בלבד, וגם זה לא היה קורה אילו נתניהו לא היה פורש זמנית מיוזמתו האישית. למעשה, בניגוד למפלגת העבודה שיכולה להתחרות בדאעש על עריפת ראשים, בליכוד מעולם לא הדיחו מנהיגים.
חברי מפלגת העבודה יכולים להמשיך ולחפש מושיע בדמות גנרל, דוגמן, נסיך (בן של נשיא מדינה לשעבר), אופורטוניסט שמחליף מפלגות כמו גרביים, מזרחי, או אישה בתקווה לדבר אל לב הבוחר (יחימוביץ' כבר עמדה בראש והיום גם דינה דיין רוצה) ומי יודע? אולי הגימיק הבא בפריימריז הבאים יבוא דווקא מהמגזר הערבי? הרי אי-אפשר לומר שהשמאל אינו יצירתי. הם מסוגלים גם לגייר את אובמה ולהציבו כמנהיג מפלגתם אך מה שחסרה למפלגה באמת זו יציבות, אחדות וסבלנות.
לפיד מצליח עם מפלגה שמאלנית לא פחות ממפלגת העבודה, והוא מנצח את הליכוד בחלק מהסקרים. הוא לא מאיים על נתניהו, כי הוא יתקשה להרכיב קואליציה אך סוד כוחו העולה מתבטא באחדותה של מפלגתו תחת שליטתו (איש לא מאיים להדיחו ואת הכביסה המלוכלכת, אם היא בכלל קיימת, חברי סיעתו אינם מכבסים בפומבי).
טיפ ממני לחברי מפלגת העבודה
בינתיים ההתמודדות במפלגת העבודה נראית מאוד מגוחכת כי אין בין המתמודדים חילוקי דעות מהותיים לריב עליהם. המלחמה ביניהם מתמקדת בעיקר על מי נראה יותר אמין, מי נאמן למפלגה יותר שנים, מי טוב יותר באנגלית, מי מחובר לעם ומי נתפש כמתנשא, מי יותר מעניין, ייחודי, צבעוני וכריזמטי וכו'. גולת הכותרת של ההתמודדות במפלגת העבודה מתמקדת בהפקת סרטוני תעמולה מושקעים ומשעשעים, והאמת ... קשה לי להחליט לאיזה מהמועמדים ישנם תסריטאים ובמאים יותר טובים, אך אין לי ספק שהמועמד המנצח יזכה את צוות ההפקה שלו בתואר של כבוד בהוליווד ואולי גם בפסלון אוסקר קטנטן. (
אראל מרגלית אגב שחקן פנטסטי... לא צוחק. אני מנבא לו הצלחה גדולה כשחקן ראשי בסדרת דרמה טובה בערוץ 2).
לסיכום: אם מפלגת העבודה רוצה לשמור על עצמה ולא להתפורר אז שתתחיל להיות מלוכדת סביב מנהיג אחד, תיתן לו גיבוי ותתאזר בסבלנות עד שתחזור שוב שעתם הטובה, (גם אם זה יקרה בעוד המון המון זמן) כי בדמוקרטיות, אף מפלגה לא שולטת לנצח ומהפכים בסופו של דבר מתרחשים.
אינני חבר במפלגת העבודה ואינני תומך באג'נדה שלה. עם זאת, אני רוצה שהמפלגה תתאושש כי נראה לי שהתאוששות שכזו תבוא בעיקר על חשבון מפלגת 'יש עתיד' והם בעייני הרבה יותר מסוכנים. אני מעדיף גושים ברורים של שמאל שהוא שמאל וימין שהוא ימין על פני ריבוי מפלגות שחבריהן מטיילים בהן מאחת לשנייה ואני גם סולד מאחיזת העיניים של מפלגות המרכז שהן בעצם מפלגות שמאל מובהק. אז אינני שייך לשמאל ואינני חבר במפלגת העבודה אך הטיפ שלי אליכם חברי המפלגה כנה ואמיתי. לו הייתי חבר במפלגתכם הייתי מתלבט בין בוזי הרצוג לעמיר פרץ בלבד.
הרצוג בשל הניסיון, הוותק והרצון לא לזעזע שוב את צמרת המפלגה עם עריפת ראש חדשה, ופרץ, כי גם הוא הנהיג בעבר את המפלגה, גם לו יש וותק וניסיון ובניגוד להרצוג הוא עובר טוב יותר את המסך כמנהיג.
בפריימריז הקרובים יתמודדו תשעה חברי מפלגת העבודה על הזכות להפסיד לנתניהו בבחירות הבאות. אני מאחל לכולם בהצלחה.
