דירה משותפת בגירושין

כאשר בני זוג נמצאים בהליכים משפטיים שמטרתם לפרק את התא המשפחתי ולהתגרש, מוגשת לעיתים קרובות על-ידי אחד מבני הזוג, "תביעה לפירוק שיתוף" בדירת המגורים המשותפת. משמעות התביעה היא כי בן הזוג שמגיש את התביעה מעוניין למכור את הדירה המשותפת ולחלק את התמורה שתתקבל מן המכירה בין בני הזוג.

השאלה שמתעוררת בהקשר זה היא האם אחד מבני הזוג יכול לדרוש את מכירת הדירה, ללא הסכמתו של הצד השני?

כאשר בני זוג רשומים יחד כבעלי הדירה, הם נחשבים מבחינה חוקית כשותפים בנכס לכל דבר ועניין. אין משמעות לעובדה כי מדובר בבני משפחה. כשם שכל שותף בנכס מקרקעין כלשהו רשאי בכל עת לבקש למכור את הנכס ולקבל את חלקו, כך גם כאשר מדובר בבני זוג. במילים אחרות, האשה או הבעל רשאים בכל עת לבקש לפרק את השיתוף בדירה ולהוציאה למכירה. אי אפשר לכפות על אחד השותפים, הבעל או האשה, להמשיך בקיום השותפות בניגוד לרצונו.

בסיטואציה מסוג זה מתעוררים, לעיתים, רצונות מתנגשים של שני בני הזוג. במרבית המקרים הבעל מעוניין למכור את הדירה ואילו האשה, המטופלת בילדים, מעוניינת להמשיך ולהתגורר בה. במקרים בהם אין הסכמה בנוגע למכירת הדירה, על בן הזוג שמעוניין למכור את הדירה לפנות לבית המשפט בתביעה מתאימה.

הדוגמה של דפנה ויורם, הורים לשתי בנות, תמחיש את ניגוד האינטרסים בין בני הזוג בנושא מכירת הדירה:

על-פי הוראות החוק, דפנה אינה זכאית לנתח גדול יותר מהרכוש המשותף, על אף העובדה כי היא זו שתיוותר ההורה המשמורן על הילדים. על כן, כאשר דירת המגורים תימכר, דפנה תקבל מחצית מהתמורה, ולא יותר. דפנה תהא זכאית לקבל מיורם תשלום מזונות עבור הבנות, אולם לא לחלק גדול יותר מהרכוש המשותף. חלקה של דפנה בתמורת מכירת הדירה אינו מספיק על-מנת לרכוש דירה חלופית, אולם גם האופציה של מגורים בשכירות איננה קוסמת במיוחד נוכח עלויות השכירות הגבוהות.

בנוסף, עקירת הילדות מסביבתן הטבעית וממוסדות החינוך, עלולה להקשות עליהן את תקופת ההסתגלות הקשה ממילא, הנובעת מפירוק התא המשפחתי. כמו כן, לדפנה אין אפשרות להמשיך ולהתגורר באותו האזור, שכן בבעלותה כעת רק מחצית מן "ההון המשפחתי" .

על כן דפנה מעדיפה להמשיך ולהתגורר עם הבנות בדירת המגורים ולא למוכרה.

בניגוד לדפנה, יורם מעוניין למכור את הדירה ולקבל את חלקו בתמורה. יורם זקוק לכסף על-מנת להתחיל בחייו החדשים ולהסדיר מקום מגורים אחר עבורו. יורם לא רואה כיצד הוא יוכל לצאת מהבית, לשכור לעצמו דירה ולבצע את ההשקעה הראשונית הנדרשת לצורך התארגנות בבית חדש, ללא מכירת דירת המגורים. למעשה, אם דירת המגורים המשותפת אינה נמכרת, הרי שבבעלותו של יורם נכס שאין באפשרותו לממש ולהפיק ממנו תועלת כלכלית.

יורם ודפנה עומדים בפני צומת משמעותי - האם לפתוח בהליך משפטי, או שמא ניתן לגשר על הפערים ולהגיע להסכמות?

חשוב לדעת כי במידה והמחלוקת בין בני הזוג תתברר בבית המשפט, הרי שבית המשפט יורה על מכירת הדירה, אולם בית המשפט יוודא תחילה כי נמצא מקום מגורים חלופי ראוי לדפנה ולילדות.

במידה ודפנה והילדות יעברו להתגורר בשכירות, הרי שיורם יחוייב להשתתף בדמי השכירות עבור הילדות, כחלק בלתי נפרד מתשלום המזונות. בנסיבות אלה שני בני הזוג ייצאו נפסדים - בהיעדר הסכמה בין בני הזוג בנוגע למכירה, עשויה הדירה להימכר בהליך של כינוס נכסים, הליך שטומן בחובו הפסד כספי ניכר לשני הצדדים. הילדות יעברו טלטלה כתוצאה מהמעבר לדירה חדשה, ואילו יורם ייאלץ לשלם, מדי חודש בחודשו, את תשלום דמי השכירות עבור הילדות.

נשאלת השאלה: האם ניתן להימנע מהליך משפטי? האם בני הזוג יכולים להגיע להסכמה?

יורם ודפנה יכולים לנסות ולהגיע להסכם, המספק את שניהם, מחוץ לכותלי בית המשפט ולמנוע את המאבק המשפטי הסבוך, הכרוך בהליכים אלה. במסגרת הסכם זה ניתן לקבוע כי הדירה תישאר לשימושן של דפנה והילדות, למספר שנים (לצורך הסתגלות, סיום בתי הספר באיזור וכדומה), או לכל פרק זמן אחר עליו יסכימו בני הזוג ביניהם, וזאת מבלי לפגוע בזכויות הבעלות של יורם בדירה.

במשך תקופה זו יורם לא יישא בהשתתפות בשכר הדירה שדפנה היתה נאלצת לשכור אילו נמכרה הדירה, ויוכל להשתמש בסכום זה לצורך שכירת דירה עבורו.

נוסף לכך, ניתן להסכים כי ישארו בחזקתו של יורם סכומי כסף המגיעים לדפנה, כתוצאה מפירוק התא המשפחתי (לדוגמה, חלקה בזכויות הסוציאליות שלו) וזאת על-מנת להקל עליו מבחינה כספית את ההתארגנות הראשונית הכרוכה במעבר לדירה חדשה. דפנה תקבל סכומים אלה מחלקו של יורם בכספי התמורה, כשתימכר הדירה.

פיתרון זה יתאפשר ליורם להתחיל את חייו ללא הקשיים הכלכליים הנובעים מכך שהוא אינו יכול לממש את חלקו בדירה, וכן להתחשב בצרכים חיוניים של דפנה והבנות ולמנוע מהן את המשבר הכרוך במעבר למקום מגורים חדש, על כל המשתמע מכך.

זוהי דוגמה אחת בלבד למגוון אפשרויות יצירתיות, להביא את בני הזוג להסכמות, בדרך מכובדת יותר, עם רגישות רבה יותר לצרכים של כל אחד מהם ולצרכי הילדים.