בעודו בחיים, לפני פרוץ המרד שבו נרצח, יצא לשליט לוב מועמר קדאפי שם של שליט דיקטטורי תימהוני. הוא נהג לנסוע ברחבי העולם כשאליו נלווית דרך קבע האחות האוקראינית הצמודה שלו גלינה קולוניצקה, כשהוא מוקף שומרות ראש חמושות (שכונו משמר האמזונות) ושכירי חרב ממדינות אפריקה. בעת מסעותיו בעולם נהג לקבל את אורחיו באוהל גדול ומפואר, ובניגוד לראשית ימי שלטונו בהם הופיע לבוש מדים, הרי שבהמשך העדיף ללבוש גלימות וכיסויי ראש ססגוניים, שהדגישו את שייכותו השבטית-אפריקנית.
אבל האמת היא שקדאפי לא היה אדם מנותק מן המציאות. הוא היה שליט שניחן בכישרון לחזות את ההתפתחויות הצפויות בעולם האסלמי. העובדה שהצביעה על חזונו החלה להיחשף כאשר למערך המודיעין האמריקני נודע כי שליט לוב החליט שהוא צריך להשיג נשק גרעיני. האירוע המכונן שהשפיע על קידום החלטתו של קדאפי, התרחש במאי 1998 כאשר פקיסטן הצטרפה באופן רשמי למועדון האטומי בהצהירה שביצעה ניסוי של פצצת אטום.
הניסוי הגרעיני בפקיסטן לא הפתיע את המערב. למערכות הביון השונות היה ידוע שפקיסטן קיבלה החלטה אסטרטגית לייצר פצצת אטום, כדי להגיע למשוואת איזון עם שכנתה ויריבתה הודו, שהייתה המדינה החמישית בעולם שניסתה מה שהוגדר כ"מיתקן גרעיני לצורכי שלום" כבר ב-18 במאי 1974. כיוון שפקיסטן סבלה מעוני חמור ומתוך כוונה להשיג מימון ממדינות הנפט הערביות העשירות למימוש תוכניותיה הגרעיניות, שיווקה פקיסטן את הרעיון תחת הכותרת "הפצצה האיסלאמית". כישרון ויכולת מדעית היו לפקיסטן בשפע וגם סגל מדענים מוכשר, שהבולט בהם היה ד"ר עבד א-סלאם, חתן פרס נובל בפיסיקה, שהכריז כבר ב-1970 כי "הטכנולוגיה של הנשק הגרעיני אינה סודית. צריך רק, כמו בתשבץ, להציב את כל הפרטים במקום הנכון". רק כסף למבצע ייצור הפצצה לא היה לפקיסטן. את הכסף, כך העריך זולפיקאר עלי בוטו, ראש ממשלת פקיסטן באותם ימים, ניתן יהיה להשיג משליט לוב מועמר קדאפי, אשר באחד הכנסים החצי-פוליטיים חצי-דתיים שלו בטריפולי בירת לוב אמר: "פצצת אטום היא המפתח למועדון המעצמות במאה ה-21. בלי פצצה, אנו, עמי ערב, משולים למי שיורים בחץ וקשת בעוד אויבינו זה מכבר המציאו את אבק השריפה".
לגבי קדאפי הנחוש להשיג נשק גרעיני, לא היו אלה מלים ריקות. חודשים ספורים לאחר הניסוי בפקיסטן, שלח את יד ימינו, מייג'ור עבד אל סלאם ג'אלוד, למפגש חשאי בקהיר עם נשיא מצרים דאז
ג'מאל עבד אל נאצר. "אני נוסע לבייג'ינג" אמר ג'אלוד לנאצר יותר כהודעה ולא כבקשת עצה, "כדי לרכוש פצצת אטום. לא פצצה גדולה. משהו קטן עד בינוני".
נאצר התייחס לעניין בספקנות רבה אך הורה לצייד את ג'אלוד בדרכון מצרי עם שם בדוי ונתן לו את ברכת הדרך לפגישה עם ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן לאי. צ'ו שמע את הבקשה הגלויה אך הודיע לג'אלוד בנימוס רב כי למרות העובדה שכבר ב-1964 היה בידי סין נשק גרעיני, הרי פצצות אטום, "אפילו קטנות", אינן עומדות למכירה. עם זאת צ'ו לא העלה את ג'אלוד על המטוס הראשון בחזרה הביתה, אלא שידך בינו לבין מוסלמי אחר - זולפיקר עלי בוטו.
בחירתו של בוטו בלוב כבעלת ברית פוטנציאלית הולמת לשותפות גרעינית הייתה מבחינתו הברירה הטבעית. קדאפי "שחה" בכסף והיה נחוש להשיג נשק גרעיני. ללוב היה יתרון נוסף. היא הייתה שכנתה של ניז'ר, מדינה עשירה באורניום, ששליטה אז, קולונל קונצ'ה סייני, הצהיר כי "מדיניות האורניום שלנו פשוטה. אנו מוכרים אורניום בכסף טוב לכל מדינה ואיננו בודקים מה טיב המשטר שלה". וכך, בעקבות מפגש עם ג'אלוד, הגיע בוטו לביקור בן יום ולילה בטריפולי וזכה לקבלת פנים משולהבת. ההסכם בין שני המנהיגים נחתם ב-1974. עיקרו היה: לוב תממן את המשך הפיתוח הגרעיני של פקיסטן עד לסכום של 500 מיליון דולר שהיו אז הון עתק. תמורת זאת תקבל לוב גישה חופשית למתקנים האטומיים של פקיסטן ואל כל הידע שנצבר בהם, וכן "לפחות שתי פצצות אטום מבצעיות". קדאפי העדיף "תגמול עקיף" ולא תבע להקים תשתית גרעינית בלוב.
לאחר מבצע 'סופת מדבר' ומפלתו של
סדאם חוסיין כינס קדאפי את מיטב מדעניו למפגש מוטיבציה בראבאטה, ליד הבירה טריפולי, שנחשבה אז כמפעל הגדול ביותר בעולם השלישי לייצור נשק כימי.
"הפסדנו את הקרב" אמר קדאפי למדעניו "אבל לא את המערכה הגדולה. המערכה שתפרוץ בראשית המאה ה-21 בין האיסלאם לבין תרבות המערב". קדאפי הסביר לשומעיו, ממש כדבר נבואה, כי "מי שיוביל את האיסלאם למלחמה הבלתי נמנעת עם העולם המערבי יהיה מי שיחזיק בידיו פצצת אטום. הכסף הלובי", אמר קדאפי, "והאטום הפקיסטאני, יחזירו את האיסלאם למעמדו הראוי, מעמד שנגזל ממנו בכוח. ומה שנלקח בכוח יוחזר בכוח גדול יותר".
אחד הגורמים הרציניים בעולם בנושא של המידע על תפוצת הנשק הגרעיני הוא "פדרציית המדענים האמריקנים", אשר בסקירתה באותה תקופה על אודות 'נשק להשמדה המונית בלוב' נכתב כך: "מומחי מודיעין מגדירים את לוב כאחת מבין המדינות המסוכנות ביותר מנקודת הראות של הפצת נשק להשמדה המונית, כולל כלי נשק גרעיניים. למרות שהעניין בתחום פיתוח היכולת הגרעינית הלובית פג במידת מה כיוון שהיכולת הטכנולוגית של לוב מאוד מוגבלת, הרי גוברת מאוד הדאגה נוכח המאמץ המשמעותי שמשקיעה לוב בתחום הנשק הכימי להשמדה המונית". עם זאת כתבו מדעני הפדרציה כי "ללוב יש יכולת לשגר ראשי-חץ גרעיניים ו/או כימיים באמצעות טילי "סקאד" ו"פרוג" המצויים ברשותה וכן באמצעות מפציצי "טופולוב 22" בעלי טווח בינוני המהווים חלק מהמערך המבצעי האווירי של לוב". הערכה דומה לגבי יכולותיה ההתקפיות של לוב פורסמה גם בדוח של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) שהוצג בפני הקונגרס ב-1999. הדוח קבע כי לוב היא אחת מחמש המדינות הערביות שיש ברשותן נשק להשמדה המונית.
כמו כל דיקטטור שואף-כוח גם קדאפי רצה בכל מאודו להמשיך לשרוד בשלטון ועל כן הבין שאסור לו לעשות דבר שיסכן את קיומו. מתוך ראייה מפוכחת של המציאות חשש קדאפי שישראל תתקוף את לוב במקרה שתהווה "איום קיומי" עליה, ועל כן החליט לפעול בדרך מפתיעה. למרות כל האיומים והמעשים חורשי הרע הסתבר כי קדאפי הוא שליט הגיוני המבין את המציאות ואת ההשלכות המסוכנות על עתידה הכלכלי של מדינתו אם ימשיך במאמציו להשיג אמצעים להשמדה המונית, ולכן עדיף שיחדל. אמת זו הסתברה לעולם לקראת סוף 2003, כאשר קדאפי החליט להודיע בפומבי על כוונתו להפסיק את המאמצים לייצר נשק גרעיני, ולפתוח את כל המתקנים הגרעיניים והכימיים במדינתו לפיקוח המומחים של הקהילייה הבינלאומית.
הצהרה זו, שלוותה בצעדים מעשיים, לא נולדה במקרה. היא הייתה תולדה של מגעים חשאיים שהתקיימו בין לוב, ארה"ב ובריטניה. המגעים הללו נשמרו בסוד כמוס גם מישראל, מחשש לדליפה שתסכל את המאמץ הדיפלומטי הנסתר. וכך, כתוצאה מהבנה ריאליסטית של המציאות מצדו של קולונל קדאפי, חוסל, בדרכי שלום והידברות, נתיב אחד של איום גרעיני וכימי על ישראל מצד מדינה איסלאמית.
למרבה הצער נציגי המעצמות שניהלו מו"מ עם אירן כדי שתבלום את תוכניותיה לייצור נשק גרעיני, לא למדו דבר מן הלקחים של המו"מ עם לוב. יכול מאוד להיות שאילו העמיקו לבדוק באיזה אופן נוהל המו"מ לא הייתה אירן יכולה להמשיך ולתעתע בכול העולם ולהרחיב את המאמץ המתמשך והיקר במטרה להגיע לשליטה בנשק גרעיני ובאמצעים לשיגורו אל יעדים המוגדרים בעיניה כ"מדינות אויב".
