המניע היסודי שעומד מאחרי ההתעוררות הדתיים בעקבות כבושי מלחמת 1967, הוא מגדרי חברתי סוציולוגי ורגשי. זה נבע מתחושת ההחמצה והאשמה ההיסטורית הדתית בתש"ח בשל היעדרותם והדרתם של הדתיים מהאתוס המכונן ביותר של כינון המדינה הציונית. מלחמת ששת הימים הייתה להם הזדמנות היסטורית וחד-פעמית לתקן את הטעות (החטא הדתי החברתי) הקשה שלהם מתש"ח. זה המניע להתגייסותם הנרחבת והעיקשת להתנחלות בשטחים הכבושים. זאת מבחינתם תרומתם הנוספת לסיפור האתוס הציוני, הכפרה על חטא העמידה מהצד והפקרת הלאומיות לחילונים. לכן אין סיכוי שהם יאותו מרצון לוותר על ההישג הזה. מאחר שנושא הפרק הזה זר לי כחילוני בתחושות ובהבנה המושכלת, משום שהוא דן בתהליכים שעברה החברה שאליה מכוון ספר זה, לכן אתמקד בעיקר בשאלות ולתהיות על ציטוטים נבחרים מדברי פרק זה.

א. כותב גודמן: "ביוני 67 "בשישה ימים" של מלחמה נברא עולמם של הציונים הדתיים מחדש. המלחמה נתפסה כדרמה מקראית". ואני תוהה איך זה שב-1948 במלחמה הרבה יותר מכוננת זה לא קרה? מדוע ב-1948 ישבו הדתיים בשקט ולא התגייסו ללחוץ ולמחות על כך שב.ג. מוותר על גאולת יו"ש?

ב. כותב גודמן: "הציונות הדתית לאחר המלחמה חיפשה שפה דתית שתבטא אותה. השפה נמצאה בהגות המשיחית של הרב קוק (הראי"ה)". ואני תוהה, הגות הרב קוק פורסמה ונדונה בציבור הדתי מראשית הציונות בא"י במקביל לממוש חזון ההתיישבות ע"י "השמאל" הציוני. איך זה שבתש"ח היא לא עוררה דבר? מה היה בתש"ח שלא היה ב 1967? האם בתש"ח נתפסה יוזמת המלחמה של החילוניים הסוציאליסטים כהימור מסוכן וחסר אחריות? האם לדתיים הלאומיים בתש"ח היה דפוס המחשבה של רבן יוחנן בן זכאי בשנת 70 לספה"נ שמוטב לשבת מהצד כדי להציל שארית פליטה יהודית דתית?

ג. ממשיך גודמן: "הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) פירש את האירועים ההיסטוריים (לאחר כיבושי 67!) כמימוש של שלבים שונים בתוכנית האלוהית המשיחית. דהיינו ב-1948 היה פירוש אחד לתוכנית האלוהית, וב-1967 נולד פירוש חדש אחר לתוכנית האלוהית לגאולה. אם כך האם הקושי האמיתי של הציונות הדתית הוא לזהות בזמן אמת, מה היא התוכנית האלוהית?

וגודמן מגיע למסקנה: "המאבק נגד הנסיגה הוא לא מאבק על נדל"ן, זהו מאבק למען המשך תנועת ההיסטוריה לקראת גאולה". האם בתש"ח המאבק בעיני הדתיים נתפס כמאבק על נדל"ן? האם נדרשו לציונות הדתית כבושי מלחמת ששת הימים כדי לגלות (להפנים) ששלבי ההיסטוריה מתקדמים לגאולה? איך זה שפרשנות דתית סדורה משנה במהירות מאבק על נדל"ן למאבק על הבאת גאולה?... מה ניתן להסיק מכך על רצינות החשיבה הדתית? ועל כושרה להבין את המציאות בזמן אמת?...

ד. חייבים להודות, הרב קוק זצ"ל (הראי"ה) נאלץ לבצע לולינות הגותית דתית מדהימה, בניסיון לחבר בין המעשה הציוני החילוני הגואל, לבין חוסר המעש הדתי והתנגדותו לסייע לגאולה מידי החילוניים. כותב גודמן: "על-פי הרב קוק בציונות החילונית יש סוד כפול והוא, שהציונות החילונית היא תנועה משיחית, ושהחילונים שמובילים אותה הם "דתיים" בלתי מודעים"! האם זאת לא לולינות במיטבה?

ה. בהעדר נבואה, המאמץ לנחש את התוכנית האלוהית לגאולה הוא בחינת הליכה מתמדת בנתיבי העבר. לכן ספק אם יוביל לגאולה בעתיד. אבל בכ"ז אזרום עם גודמן: בתרצו את לולינותו של הרב קוק: "הגאולה האמיתית מתגלה בשכלולה של הישיבה בא"י בשילוב יישובה של הארץ עם קיבוץ הגלויות לתוכה בשליטת ממשלתנו עליה". ומכך מסיק גודמן "שלציונות המשיחית, מצוות ישוב הארץ לא נובע מן ההלכה הדתית המוכרת אלא ממיקומה בדרמה המשיחית". דהיינו: "ההתיישבות איננה רק סימן לגאולה אלא היא סיבת הגאולה!" ולכן כדי להחיש את הגאולה יש להגביר את ההתישבות". אני תוהה אם לא יצר הרב קוק במודע "מלכוד של גאולה?" בהיגיון של מלכוד המשיח שלעד ייוחל אך יגיע, כך ישוב הארץ תמיד ייוחל ולעד לא יספיק!...

ו. ההסבר הדתי משיחי הוא פשוט: "הישראלים החילונים שאינם מאמינים בתוכנית המשיחית, הם אלה שממשים אותה... מעשי ההתיישבות שלהם מראים שהם מחוברים בחוטים נסתרים אל נשמתה האלוהית של האומה". כך נתרצו החילונים בעיני הדתיים המשיחיים להיות "לחמורי המשיח"! הדתיים ילמדו תורה כדי שאלוהים ישלח את החמורים להביא את הגאולה! ואני מתפלא איך זה שאחרי אלפיים שנות גלות לא שאל עצמו הרב קוק למה בחר הקב"ה לגאולה דווקא בחילונים? ולא באף אחד מהזרמים הדתיים המקורבים אליו והנאמנים לו???... ולמה זה כלל לא עלה בדעתו של גודמן?... ארשה להניח שמבחינתם של קוק וגודמן זאת שאלה רטורית, ברור שזאת דרכו של ה' להשיב את החילונים האובדים אל חיקו, בחינת שבו בנים אובדים לגבולם... אבל בכ"ז אחרי אלפים שנה של אמונה עיקשת וקידוש השם זאת התמורה? גם על זה קיימת תשובה מוכנה: נפלאות דרכי השם מבינת האדם...

ז. בנו יורשו של הרב קוק, הלא הוא הרב צבי יהודה (הרצי"ה) שהיה יותר נלהב מאביו ופחות זהיר, מהר לקבוע: "הצו ההיסטורי האלוהי של קץ הגלות איננו ניתן להשתנות ולהסתלף....איחורים ועיכובים יכולים שיהיו, אך אינם יכולים בשום פנים להסב אחורנית את גלגלו המתקדם והודאי (של הצו האלוהי) יוצא מזה שהרצי"ה הוא במעמד של משה רבנו! והוא מבין בוודאות מוחלטת את דרכי הקב"ה. כבושי הממשלה החילונית ב-1967 היו אות לפעמי הגאולה וכדי להחישה יש להתיישב בארץ אבותינו שגבולותיה מי ישורם? אלא שהסכם השלום עם מצרים היה כרוך בפינוי הישובים מסיני ודווקא על-ידי ממשלת ימין! ואני תוהה על מידת כובד הראש האמוני שיש בציונות הדתית, כיצד זה קורה שבין 1948 ל-1973, בפרק זמן של פחות מדור, מפאג"י דרך המפד"ל ועד לבית היהודי, מצליחה התנועה דתית לאומית לעבור שינויים קיצוניים כאלה בתפישותיה הדתיות. האם ההסבר לכך יכול להיות אמוני?

ח. בהעדר הנבואה, מתודת ההסקה הדתית מבוססת על פרשנות למגמה האלוהית, על-פי ארועי עבר והווה, והתאמתם לתזה הבסיסית, המאמינה באקסיומת קיומו של האל הפועל ומכוון. המתודה הזאת לא מתמודדת אם השאלה המתבקשת: מדוע האל מסתיר את כוונותיו? איזה צורך יש לו "לאמן" את שליחיו האנושיים בניחוש תוכניותיו? לכן המשך עקירת הישובים ופינוי חבל עזה וצפון השומרון ב-2005 על-ידי החילונים "מבשרי הגאולה", יצר בהכרח עוד משבר אמוני. רבני הציונות הדתית נאלצו להסיק שהרב קוק טעה! וגודמן מסיק נכון: "מדינת ישראל כשפינתה, ריסקה גם את האידאה המשיחית שהביאה להקמתה של ההתיישבות." או בלשון ציורית "חמורו של המשיח בעט במשיח!".. שוב בתוך כעשרים שנה מתהפך העבר על מפרשיו. ואני תוהה, איך לא עולה השאלה שאולי למעשה ההתישבותי אין שום נגיעה לגאולה? מדוע שזה לא יהיה רק ענין טריטוריאלי נדל"ני מובנה מתבקש?

ט. אלא שכזכור גודמן "מגשר" לשיח בין בעלי המחלוקת, ולכן הוא נזקק להצגת סימטריה ביניהם: "עקירת הישובים הייתה לציונות הדתית מה שהפרטת הקיבוצים הייתה לציונות הסוציאליסטית: מהלומה אידיאולוגית שקשה להשתקם ממנה". האם יש מקום להשוואה כזאת? לטעמי לא! המהלומה לציונות הדתית נבאה מהכרת הטעות בפרשנות הדתית את העבר! לעומת זה לציונות הסוציאליסטית זאת לא הייתה מהלומה! הסוציאליזם האידאולוגי הקיבוצי החל לשקוע הרבה זמן לפני ההפרטה! וההפרטה נולדה לנוכח פני העתיד הכלכלי. מהכרת שנוי מציאות ההווה, מדאגה לעתיד ומחוסר ברירה אחרת. שום קשר לעבר! חשוב להדגיש זאת, כי גודמן משווה כאן מין בשאינו מינו! כהשוואה בין בשר לחלב!

י. גודמן מסביר לקורא מה אירע בציונות הדתית: "התאוריה שלפיה החילונים הם חלוצים בלתי מודעים של הגאולה נסדקה... ועל כן ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם הציונים החילונים מאוד נחלשה". שהרי הראי"ה טעה בחזונו שהלאומיות של החילוניות עתידה להחזיר אותם אל הדת. שכן "הלאומיות לא שינתה את החילוניות, החילוניות שינתה את הלאומיות! היא חוללה לאומיות שמנותקת לא רק מהתורה אלא גם מהאדמה ומהגאולה"! אכן, לולינות פרשנית לאחור שמעוותת את ראית המציאות הווה, סופה להגמר בעתיד בשוקת שבורה. יוצא איפה שהחשיבה הדתית משיחית לאחור, תלויה לחלוטין במעשי או מחדלי החילונים! זאת המסקנה שמתבקשת, אלא שגודמן נמנע מלהסיקה! והשאלה הרטורית מדוע?!

כך ניתן לחזות את המשבר הדתי לאומי הבא, פילוג נוסף בציונות הדתית, שסיבתו תתורץ במחלוקת בין מצדיקי הרב קוק והחובה לעשות לממוש חזון הגאולה שלו. דהיינו לשתף פעולה עם החילונים כדי להשיבם לדת (בנט), לבין המאמינים שטעה! ושהחילונים סיימו דרכם ולכן החובה להאבק בהם (אריאל).

יא. גודמן מסכם שוב את התוצאות בראייתו הפשטנית: "ההפרטה הלמה בסוציאליזם הישראלי; האינתיפאדה הראשונה פירקה את הימין הליברלי; האינתיפאדה השנייה שברה את השמאל המדיני; ואז באה ההינתקות וחבטה בימין המשיחי." מה זה אם לא פשטנות דתית במיטבה?! לערוך ולהציג את הארועים כך שיתאמו לתזה? כך יוצא שמלבד "הלם" ההפרטה, כל שאר "המהלומות" הן תוצרים של מעשי הפלשתינים והתגובות של ישראל עליהם. ואני תוהה אם כל "המהלומות" האלה אינן תוצר מתבקש מהמעבר לשלטון הימין הלאומי ו/או מהתחזקות הציונות הדתית המשיחית?... האם גם זאת היא מסקנה מתבקשת?

יב. טוען גודמן שבעקבות המשבר המשיחי נוצרה "גרסה חדשה של ימין- ימין שעיקר עניינו הוא ביטחון ולא גאולה." ובעקבות משהו שלא מוסבר (אולי התחזקות הימין?): "השמאל המציא עצמו מחדש. ובדומה לימין שהתפכח מהגאולה, התפכח השמאל מהשלום." ההתחדשות הזאת מבוטאת ע"י שינוי הטיעון המרכזי, כפי שכותב גודמן" "השמאל החדש טוען שהמשך הנוכחות בשטחים תביא לקטסטרופה. הימין החדש טוען שהנסיגה מהם תביא לקטסטרופה! אלה גם אלה החליפו את התקוות בפחדים." שוב אותה סימטריה פשטנית. ומדוע? משום שלסיפור על "ההתחדשות" טרם מלאו עשר שנים. משום שהימין ברובו הגדול החילוני, מעולם לא עסק בגאולה ולא גילה פתאום את הביטחון. משום שהשמאל טען וקבע כבר ב1967שהנוכחות בשטחים תביא "לקטסטרופה". משום שלשמאל בניגוד לימין לא היה צורך "להתפכח" מהשלום הוא בס"ה שינה את הטיעון אל מול המציאות שהתהוותה. ומשום שעל שני הצדדים פעלו אותם פחדים אז ופועלים עתה.

לכן המסקנה המתבקשת אינה מסקנתו המסכמת של גודמן: "שזהו סיפור על מעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית." שכן "הוודאות האידיאולוגית הוכתה כבר בעקבות הנסיגה הראשונה מסיני ב1957. ונפחה את נשמתה סופית בעקבות המהפך ב1977. באשר "למבוכה הישראלית" (למחלוקת) היא קיימת עוד מיום הכרזת המדינה ונותרה מאז ועד היום בקרב הציבור החילוני. המבוכה נוצרה בעיקר בציבור הדתי כתוצאה ממתודת החשיבה הדתית והמשיחית המעוותת את ראיית המציאות ההווה. ולכן צפויה תמיד למהלומות ולהתפכחויות עתיד. מה שקרה סביב נושא ההתישבות הוא מאבק טריטוריאלי (נדל"ני) אבולוציוני שתמיד מתורץ באידיאולוגיות וגם זה מוטבע בדפוס החשיבה החברתית. זה מאבק בין שתי גישות אנושיות: השכלית והרגשית. מה שמניע את הימין ותומכיו זאת הגישה הרגשית הטבעית הפסימית והפסיבית. לאמור, אויב הוא תמיד מאיים ויאיים ולכן את מה שנכבש בדם יזע וכאב לא מחזירים מרצון. המניע את הגישה השכלית האל טבעית והאקטיבית זאת ההנחה שחובה לחשוב ולפעול באופן רציונלי כדי להשפיע על העתיד. זה כל הסיפור האמיתי שעומד מאחרי המחלוקות. התגברות ההשפעה הימנית היא פועל יוצא מהגדלת העושר החברתי והביטחון הלאומי. וגודמן משלה את קוראיו בטענה חסרת בסיס, שבשיח ניתן לגשר על הפער המובנה. הפער גושר בכפיה ערב הקמת המדינה, ורב הסיכויים שכך זה יוכרע בעתיד, אם וכאשר יתהווה איום קיומי ממשי על עתיד החברה היהודית ישראלית.