בית המשפט העליון של ארה"ב קבע בשבוע שעבר, כי התיקון הראשון לחוקה – המבטיח את
חופש הביטוי – כולל גם את הזכות להשתמש ברשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר. תשעת השופטים ביטלו חוק של צפון קרולינה, שאסר על עבריין מין להשתמש ברשתות אלו. ביהמ"ש העליון השתמש בביטוי ידוע, כאשר כינה את הרשתות "כיכר השוק המודרנית", ואמר שהן "אחד המקומות החשובים ביותר" להחלפת דעות.
אכן, הממשלה לא יכולה לנתק אזרחים מן הרשתות – כותבות בניו-יורק טיימס פרופ' מרגוט קמינסקי מאוניברסיטת אוהיו והדוקטורנטית קייט קלוניק מאוניברסיטת ייל. לעומת זאת, הרשתות עצמן כן יכולות לעשות זאת. פלטפורמות אינטרנטיות הן, במובן מסוים, השליטות החדשות של יכולת הביטוי: הן מעצבות ומאפשרות את השיח הדיגיטלי והדמוקרטי באופן שעד כה היה נתון בידי ממשלות. אולם בניגוד לממשלות – הן אינן כבולות בתיקון הראשון בנוגע להבטחת חופש הביטוי. עובדה: פייסבוק שומרת לעצמה את הזכות להסיר תכנים "כדי לשמור על אווירה חיובית ובטוחה".
עד לאחרונה נשמרה סודיות מוחלטת סביב מדיניות ההסרה של פייסבוק, אך זו נמוגה כאשר העיתון גארדיאן פרסם בחודש שעבר מאות מסמכים פנימיים החושפים כיצד הדבר נעשה. זה אומר, מציינות קמינסקי וקלוניק, שכעת ניתן לבוא חשבון עם פייסבוק, אם היא אינה מקיימת את מדיניותה-שלה. כעת ניתן לומר, שבאופן עקרוני הכללים של פייסבוק משקפים את החוק האמריקני – אך יש הבדלים חשובים.
למשל: פייסבוק מתירה באופן עקרוני להעלות פוסטים המתארים התעללות בבעלי חיים, שבית המשפט העליון של ארה"ב פסל כבר לפני שבע שנים – ותפסול פוסטים הכוללים סאדיזם כלפיהם. מדיניותה לגבי איומי אלימות דומה לזו של המחוקק האמריקני ופוסלת אמירות המשקפות איום מוחשי.
לעומת זאת, יש הבדל מהותי בנוגע להתבטאויות כלפי אישי ציבור. בעוד התיקון הראשון מגן על ביקורת כלפי אישי ציבור יותר מאשר על ביקורת כלפי אזרחים פרטיים, הגישה של פייסבוק הפוכה. אם משתמש קורא לנקוט באלימות נגד ראש מדינה, ולא משנה כמה האיום רחוק מן המציאות – פייסבוק תוריד את הפוסט. המדינה לא יכולה לעצור את מי שקורא "שמישהו יהרוג את טראמפ!" - אך פייסבוק תסיר את הדברים.
הבדל מהותי נוסף נעוץ בכך שפגיעה בחופש הביטוי במערכת החוקית והמשפטית, מחייבת הליך נאות: שימוע, אפשרות לפנות לבית המשפט וזכות ערעור. פייסבוק, לעומת זאת, היא גם התובע וגם השופט ואין אפשרות לערער עליה. היא גם אינה נתונה להשפעותיהם של מצביעים ובחירות, אלא ללחצים של התקשורת, משתמשים רבי עוצמה, בקשות ממשלתיות וארגונים אזרחיים.
זו הסיבה מדוע כה חשובה השקיפות של פרסומי גארדיאן, מסבירות הכותבות. כדי שיהיה איזשהו סיכוי להשפיע על מדיניותה של פייסבוק, צריך לדעת כיצד היא עובדת – כשם שהאזרחים יודעים כיצד החוקה מדינה להם – וצריך שתהיה יכולת למנף את הידע הזה. למשל: עד לפרסום הזה לא היה ידוע, שפייסבוק אינה חוסמת בצורה יעילה הפצה של תמונות עירום הנעשית כנקמה; כעת ניתן לדרוש ממנה לעשות זאת.
ידיעה ברורה מהי מדיניותן של הרשתות החברתיות חשובה כיום יותר מאשר אי-פעם, כאשר הרשתות מואשמות בהפצת חדשות כוזבות, בהשפעה על בחירות ובמתן במה לפרסומי אלימות וטרור – טוענות קמינסקי וקלוניק. הצורה בה ישתמש הציבור בידע הזה, יכולה להיות משמעותית לא פחות מאשר פסיקה של בית המשפט העליון.
