1.
כלל הוליוודי ידוע אומר: לעולם אל תופיע לצד ילדים וחיות, כי הם יגנבו את ההצגה. להבדיל אלף אלפי הבדלות - לפרופ'
זאב רוטשטיין לא היה שמץ של סיכוי מול ילדים (!) חולי (!) סרטן(!). זה לא מצדיק את החד-צדדיות המוחלטת של התקשורת בנוגע למשבר במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבית החולים הדסה.
2.
זה מובן מאליו, אבל נאמר זאת: הלב יוצא אל ההורים ועוד יותר אל הילדים. אין דבר נורא יותר מאשר ילד חולה סרטן. זה כנראה הסיוט הגדול ביותר של כל הורה באשר הוא הורה. ההורים זכאים וחייבים לעשות הכל כדי שילדיהם יקבלו הכל.
3.
הבעיה היא, שהצרכים מרובים והיכולות מועטות. גם הזכות לחיים איננה מוחלטת. המדינה נאלצת לקבל החלטות קשות: אלו תרופות ייכנסו לסל הבריאות ואלו לא, היכן יוקם בית חולים והיכן לא, כמה רופאים יועסקו. גם במקרה של הדסה הבעיה היא בחלקה כספית, לנוכח המשבר בו שרוי בית החולים. רוטשטיין והמשרד היו חייבים להחליט היכן מקצצים. בלי קיצוצים - לא יהיה בכלל בית חולים, וזו התוצאה הגרועה ביותר.
4.
בית הדין לעבודה קבע, שהרופאים התפטרו מתוך דאגה אמיתית לבריאות מטופליהם. מה שלא מספרים לכם הוא, שבאותו פסק נקבע שגם רוטשטיין פעל
בתום לב ומתוך מחשבה שהחלטותיו הן הטובות ביותר לבית החולים. זה רק מוכיח, שבסיפור הזה אין טובים ורעים; כולם צודקים. אלא שלפי התקשורת, יש רשעים גמורים וצדיקים גמורים.
5.
עוד עובדה שלא מספרים לכם היא, שבית החולים ומשרד הבריאות קיבלו את כל הדרישות המקצועיות של הרופאים. אז למה המשבר נמשך? לא ממש ברור. ייתכן שהרופאים טיפסו על עץ גבוה מדי וכעת אינם מסוגלים לרדת ממנו. ייתכן שמה שהם רוצים באמת זה לעבור לשערי צדק.
6.
חלק נוסף של המשבר נוגע לתפקידו של משרד הבריאות כרגולטור. להורים ולרופאים היה פתרון: להקים מחלקה זהה בבית החולים שערי צדק. משרד הבריאות פסל את הרעיון. יכול להיות שהוא צדק, יכול להיות שלא - אבל זה בדיוק תפקידו. המשרד רואה את התמונה הכוללת, אין לו אינטרס לכאן או לכאן. את שיקול הדעת הזה צריך לכבד.
7.
אבל מה לעשות, ובראש משרד הבריאות עומד חרדי עם זקן ומגבעת. אולי אני סתם פרנואיד, אך יש לי תחושה שההתנפלות הזאת בתקשורת לא הייתה נעשית בממדים כאלו אם המשבר היה מתרחש בתקופתה של
יעל גרמן. החטא של
יעקב ליצמן גדול עוד יותר: הוא השר הפופולרי ביותר, ובכך מנתץ את הדעה הקדומה לפיה פוליטיקאים חרדים דואגים רק לחרדים. ואולי לא ניתן לנתק את העלייהום נגד המשרד מכך שהמשבר מגיע במקביל להחלטות הממשלה בנוגע למתווה הכותל ולגיור.
8.
מול ליצמן ורוטשטיין ניצב הפרחח
אליעד שרגא, המייצג את ההורים שעתרו לבג"ץ. כבר הראיתי כאן שוב ושוב עד כמה האיש שלוח רסן. אתם יודעים מה הוא ביקש בעתירה לבג"ץ? להעמיד לדין את ליצמן ורוטשטיין. כך מתנהל מי שרוצה עימות בכל מחיר, לא מי שרוצה באמת להגיע לפתרון לטובת לקוחותיו. הוא זה שדחה את הצעת שופטי בית המשפט העליון לפנות לגישור. אין פלא: בגישור הוא לא יוכל לעשות את ההצגות התקשורתיות הרגילות שלו.
9.
"גישור בכפייה" - הכריזו אמצעי התקשורת. כאילו שיש להורים זכות מוקנית שבג"ץ יתן להם במקום את כל מה שהם רוצים, וכאילו שאין לשופטים זכות להחליט אחרת, וכאילו שמותר להם לכפות רק על הדסה ומשרד הבריאות. "אין לי זמן לגישור", נשלח אחד הילדים לומר לעיתונאים. שוב: אין לי זכות לפקפק לשנייה בכאבו. יש לי זכות לומר שהתקשורת לא חייבת לקנות הכל. הגישור מתחיל היום ועל
אליקים רובינשטיין לדווח מחר על תוצאות הפגישות הראשונות. השופטים קבעו לו לוח זמנים מדויק והורו לתת לו אולם בבית המשפט העליון. שום דבר אחר לא היה נעשה בכזו מהירות. אפשר לחשוב שאת המחלקה החילופית בשערי צדק ניתן לפתוח היום בבוקר. אבל כאשר התקשורת קובעת אג'נדה, לא תצליחו לבלבל אותה עם העובדות.
